בחודש נובמבר החולף (2002) שמתי פעמי אל ארץ השמש העולה (יפן בפי העם) למסע בן שבועיים על מנת ללמד יפנים (כן, לא היה שם ולו יהודי אחד לרפואה) ריקודי עם ישראליים.      

לאדם שגדל בעולם המערבי יפן נדמית לכוכב אחר. זוהי ארץ מיוחדת עם תרבות מודרנית מושפעת מהמערב אך עם מסורת תרבותית והתנהגותית ייחודית רבת שנים. בהחלט שונה מאירופה וארה"ב אליהן אנחנו "רגילים". השוני הראשוני המהותי הוא העובדה כי היפנים, הם עם ממושמע, אוהבי סדר ומנומסים בצורה קיצונית.

הם אינם דוברים אנגלית. בבתי הספר לומדים אנגלית, אך נראה שלימודים אלה הם אך ורק לפרוטוקול. גם השילוט ברחובות וברכבות הוא על טוהרת היפנית, פרט לשם התחנה המתנוסס באותיות קטנות להחריד, עד כי בשעת נסיעת הרכבת אי אפשר כלל להבין מה כתוב. מכאן שאין כל קושי לאבד את הדרך וסיור ללא מדריך צמוד יכול להסתיים באובדן הדרך… למזלי מארחי דאגו לכל מחסורי ובעצם הייתי – ולו לשבועיים – מעין תושב יפני זמני.

הוזמנתי ליפן בעקבות קשרי עם טורו קשימה*, יפני המאוהב בישראל עד מעל לאוזניים. בשנות ה-80, שמע טורו הרצאה על ישראל, החליט לבוא לביקור ונשאר ל-4 שנים בהן בתחילה חי ועבד בקיבוץ כמתנדב, למד באולפן לעברית ועד היום מדבר לא רע, לאחר מכן עבר לגור ברחובות, עבד במחלקה לכימיה במכון ויצמן למדע, למד באולפן למדריכי ריקודי-עם בבית המלין, רקד בלהקת גוונים בראשון לציון שם הכיר את אילנה שגב וטוביה טישלר, עימו הוא בקשרים הדוקים עד היום (טוביה הוזמן על ידו בשנה שעברה ויבוא פעם נוספת השנה). טורו עזב את ישראל לקראת מלחמת המפרץ הראשונה, בעקבות לחץ של הוריו.

טורו מנהל חוג אחד במרכז היהודי (JCC) בטוקיו אך יש לו קשרים ענפים עם מדריכים ומנהלים אזוריים ברחבי יפן. הוא קורא נאמן של עיתון רוקדים, משווק את מוצרינו ביפן ואף הקים ומתחזק את אתר "רוקדים" ביפאנית.

טורו ארגן עבורי סדרה של 4 סדנאות ב-3 ערים – אוסקה (Osaka), קיוטו ((Kyoto וטוקיו. על כל סדנה היה אחראי המדריך המקומי והוא גם זה ששלח את ההזמנות לרוקדים ולמדריכים באזור, עשה את הפרסום והיה אחראי לכל העניינים הארגוניים בסדנה.

בטוקיו ערכנו 2 סדנאות, אחת מהן באוניברסיטה מקומית בה השתתפו גם מספר סטודנטים צעירים שהפליאו בידיעת ריקודים שנלמדו במקום לפני שנים על ידי גורית קדמן ז"ל ויונתן גבאי יבל"א, ריקודים שכנראה עוברים שם מדור לדור. בנוסף הדרכתי בחוג של טורו במרכז היהודי (JCC) בטוקיו. חוג קטן אך הרפרטואר הנרקד שם, גדול בהרבה משאר המקומות, כיוון שרוקדים שם רק ריקודים ישראליים. בין לבין הספקנו לבקר גם בשתי הרקדות (קטנות מאד, כ-10 משתתפות בכל אחת) כדי להכיר איך נראים ריקודינו ללא מדריך אורח.

אורך כל סדנה היה כ-6 שעות כולל הפסקות וארוחת צהרים. בכל המקומות האולמות היו מפוארים ביותר עם רצפת פרקט, מערכת הגברה יוצאת מהכלל, שירותים נוחים, לוח ולורדים לרישום שמות הריקודים שנלמדו, המחברים, המבצעים, משמעות השם של השיר וכו'. לאחר כל ריקוד שנלמד היה טורו רושם על הלוח את הפרטים ביפאנית והם היו מעתיקים מידע זה למחברותיהם.

מעניין שהיפנים, הידועים בחולשתם לצעצועים אלקטרוניים, משמיעים את המוסיקה לריקודים מעל גבי קלטות טייפ, תקליטורים ומינידיסקים, כך שמחשב עם תוכנת DJPower והרקדה ברצף, ללא עצירה אחרי כל ריקוד וריקוד, היה בשבילם חידוש מרענן ומדהים!

בכל סדנה השתתפו כ-120-140 רוקדים שמהם כ-95% נשים. גילם של רוב הרוקדים נע בין 30 ל-60, חלקם מורים במקומות שונים בעיר ובערים אחרות.

מהתרשמות ראשונית, נראה לי שהריקודים הישראליים ביפן אינם כה פופולריים כמו באירופה ובארה"ב. מעמד הבכורה שייך, כנראה, לריקודים ממזרח אירופה והבלקן. רוב החוגים הם חוגים לריקודי עמים, בהם משולבים גם ריקודים ישראליים. כיאה למזרח אירופה, כמעט כל הנשים התייצבו לסדנה עם חצאיות כשלכל חוג מקומי יש צבע חצאית משלו והם רוקדים כקבוצה בתוך המעגל הכללי.

כיוון שאינני מחבר ריקודים בעצמי, לא הייתה לי כל מחויבות לריקודים מסוימים ויכולתי לבחור ללמד כל ריקוד שאחפוץ בהתאם ליכולת של הרוקדים, ל"רוח" הקבוצה ולטעמי האישי.

בכל סדנה רקדנו מספר ריקודים לחימום וכדי להיכנס לאווירה. הריקודים נבחרו על ידי המארגן המקומי ואפשרו לי ללמוד, במידה מסוימת, על היכולת הכללית במקום והם, לדעתי, נותנים תמונה כללית מסוימת על הריקודים הנרקדים ביפן.

בסדנה באוניברסיטה המקומית (שהייתה כאמור קטנה, אך מפתיעה באיכותה) רקדנו את "לך למדבר", "מה נאוו", "הורה אגדתי", "ערב של שושנים", "אל תירא", "קומה אחא", "הרמוניקה", "קול דודי", "זמר לך", "דבקה דבקה" (הכוונה למשולשת), "הורה ממטרה" ו"הבה נגילה". את "הבה נגילה" (אצלנו שורות) ו"ערב של שושנים" (אצלנו זוגות) הם רוקדים במעגל, בצעדים שונים לחלוטין מאלה אותם אנו רוקדים בארץ, אך אלה בהחלט צעדים יפים. שני ריקודים אלה נלמדו אצלם, כנראה, על ידי מדריכים מארה"ב. מי? לא ידוע.

באוסקה, נרקדים ריקודים אחרים – "הנה מה טוב", "יברכך", "הרמוניקה", "ערב בא", "ידיד נפש".

בקיוטו (שם לימד לפני שנה, טוביה טישלר) רקדו את "שי", "שקיעה ורודה" (יש ריקודים למנגינה זו גם לשלמה ממן וגם לנפתלי קדוש), "מקרוב", "זינגואלה" ו"ידיד נפש".

בחוג של טורו בטוקיו, רוקדים את: "ארץ ארץ", "הרועה הקטנה", "ידיד נפש", "ההר הירוק", "שבת מנוחה", "בפונדק קטן", "שיר על עץ", "תפילתי", "ארץ ישראל יפה", "הכל פתוח", "כשנבוא", "על כנפי הכסף", "שלג על עירי", "שם הרי גולן", "בלדה למעיין", "יש עת לעמל", "אומרים ישנה ארץ"; בטוקיו: "ארץ ארץ", "הרמוניקה", "ארץ ישראל יפה", "ידיד נפש", "קומה אחא", "הנה מה טוב".

לימוד הריקודים בכל הסדנאות היה איטי יחסית, בהשוואה לארץ, לא בגלל שהם קולטים לאט, אלא בגלל החשיבות שהם נותנים לכל תנועה והרצינות בה הם מתייחסים לריקוד ולדיוק בצעדים ובתנועות. כך קרה שב"אל תשטה באהבה", בכניסה פנימה והפנייה שמאלה כדי ולצאת החוצה בשמאל, (קטע קצת מבלבל) – כשרובם הצליחו, עשיתי תנועה עם האגודל כלפי מעלה, כדי לסמן הצלחה, מייד כולם עשו עם האגודל בדיוק כמוני, היה מצחיק מאד.

בחירת הריקודים ללימוד נעשתה בתאום עם טורו עוד מהארץ מתוך רשימת ריקודים שאני מכיר ואוהב והם, לדעת טורו, מתאימים למשתתפי הסדנאות. ניסיתי לשלב ישן עם חדש ורק ריקודים שאני יודע שהם אהובים על הרוקדים בארץ. למען האמת הייתי בטוח שהידע של היפנים בריקודים ישראליים הינו רב בהרבה ובדיעבד הסתבר לי שאפשר היה ללמד כמעט כל ריקוד כי הם לא יודעים הרבה.

הלימוד התבצע לסירוגין באנגלית ובעברית כאשר טורו מתרגם את דברי סימולטנית ליפנית (הלימודים שלו בארץ בהחלט הצדיקו את עצמם) והסתבר שהם העדיפו את העברית על האנגלית (שתי השפות עבורם הן "סינית", כמובן).

הריקודים שבחרתי ללמד (בהרכבים שונים מסדנה לסדנה) היו מבין אלה: "יש עת לעמל", "אומרים ישנה ארץ", אור שבעת הימים (הרמת הידיים התקבלה בתמיהה, אך בסוף אהבו מאד את הריקוד), שיר זמירות, המנגינה הישנה", "אנחת האדמה" (שהיה אתגר מעניין מאד ללמד אותו, רק בקיוטו), "ירח לימון", "דבש וחלב", "שירו של אבא", "בואו נשיר לארץ יפה", "בוא בשלום", "אודה אודה", "זמר נוגה", "אל תירא", "לשיר על הכינרת", "אל תשטה באהבה", "בגלל האהבה", "יד לשלום", "שמע אלוהי". בזוגות – "סתיו לבן", "בשקט כמעט בסוד" ו"בא לה" (תמיד ריקוד אחד בשביל פאן).

ריקודי זוגות כמעט לא נרקדים אצלם. יש לזה שורשים רחוקים בתרבות היפנית כמו גם חוסר בגברים, למרות שאין להן בעיה לרקוד שתי נשים בזוג.

בריקוד "אור שבעת הימים", הקטע של הרמת הידיים (נרות) עורר תמיד צחוק. זה היה עבורם משהו חדש, לא מובן ומשונה, אחר כך אהבו את זה מאד. "ירח לימון" ו"דבש וחלב" התקבלו די בתמיהה, נראה לי בגלל שאין כלל קשר ידיים בין הרוקדים.

הריקוד "שמע אלוהי" עורר התרגשות רבה בגלל הרקע לכתיבת השיר והסיפור על הלינץ' ברמאללה בתחילת האנתיפאדה.

עניין אותם מאד מה עליהם לעשות עם הידיים כאשר אין אפשרות לאחיזתן במעגל. כן, הם תמיד אוחזים ידיים במעגל כדבר המובן מאליו ואינם מבינים איך בכלל אפשר לרקוד ללא אחיזת הידיים במעגל. הסברתי שהריקודים הם ראי של החברה ופעם בארץ, הקולקטיב היה הכי חשוב והמעגל ואחיזת הידיים היו הביטוי הטבעי להרגשת ה"ביחד" ולעומת זאת היום, האנשים הרבה יותר אינדיבידואליסטים ורוצים לתת יותר ביטוי ל"אני הפרטי". מכאן גם שהריקודים בנויים עם יותר סיבובים ותנועות ידיים אשר אינן מאפשרות אחיזת ידיים במעגל. העובדה הזאת בהחלט לא שימחה אותם.

בסוף כל סדנה ערכנו שיחת סיכום וסקר כדי לראות איזה ריקודים היו הכי אהובים. ניתן לומר ש"אודה, אודה" "ואור שבעת הימים" התקבלו הכי טוב וגם "אל תשטה באהבה" ו"אנחת האדמה" קצרו הצלחה.

בשיחות אלה הם שאלו על המצב בארץ, היחס המספרי בין בחורים לבחורות הרוקדים בארץ, כמה ריקודים יש לנו? מי הם אלה שמחברים את הריקודים? באיזה ארצות רוקדים את הריקודים שלנו? האם לא מסוכן לבוא לפסטיבל בכרמיאל כי גם ערבים רוקדים שם? ועוד.

היו אתנו 3 רוקדים שעברו את כל המסלול והשתתפו בכל הסדנאות. נדהמתי לראות (וגם שמחתי מאד) כשאחת הרוקדות מהשלושה הראתה לי את מחברת עם רשימת כל הריקודים שיש לה, מסודרים לפי קלטות הוידיאו של "רוקדים", והיא שואלת על שמות ריקודים, זמרים, מילים בעברית ועוד. היו לה גם דפי עיתון צבעוני ביפנית שהסתבר לי שטורו מתרגם להם מעיתון "רוקדים" כולל תמונות של להקות מחול, מחברי ריקודים ומדריכים וביניהם מרקו בן שמעון, ירון כרמל, אורי כהן, גיורא קדמן, גדי ביטון, ליאורה סלוצקי, שלמה ממן, רבקה שטורמן ועוד.

עוד מסמך מרגש הוצג לי על ידי רוקד בן 70 לפחות, המנוי גם הוא על עיתוננו זה, שהביא חוברת הדרכה ביפאנית שהוצאה עם ביקורה של גורית בשנות ה-50. רשימת הריקודים מעניינת לכשעצמה: "קומה אחא" (הם רוקדים נכון כמו המקור!!!), "טעם המן", "הבו לנו יין", "הרועה הקטנה", "באנה הבנות", "הורה אגדתי", "אל גינת אגוז", "ארץ זבת חלב", "דלעונה", "דבקה דייגים", "דבקה כורדית", "דבקה דרוז", "לאור חיוכך", "קלו רגליים", בנות עלנה(?), "מים מים", "בת יפתח", "עת דודים כלה", "אהבת הדסה (ש)", "ניגון עתיק".

שיחה מעניינת הייתה לנו עם מארגן הסדנה בטוקיו – טאקאנרי קאואקמי. קאואקמי הוא מורה-מדריך לריקודי עמים החבר בארגון מורים יפני, שמטרתו לקדם את ריקודי הפולקלור ביפן. הוא מלמד ריקודים כמעט כל יום בשבוע ומתמחה בריקוד פולני ורוסי. לאחר הסדנה ישבנו אתו ועם אשתו לארוחת ערב ארוכה (על האוכל היפני אפשר לכתוב סיפור בפני עצמו). קאואקמי סיפר כי ביפן, אין הריקודים שלנו פופולריים יותר מריקודים של עמים אחרים. הוא מלמד כל ערב בחוג אחר והיה מאד מרוצה מהסדנה, מהריקודים הרבים שנלמדו ומצורת הלימוד והחזרה על הריקודים שנלמדו. מה שכנראה הוציא ממנו את ההבטחה שמהיום והלאה, הריקודים הישראליים יתפסו חלק גדול יותר בכל ערב הרקדה שלו. לשאלתי לשמות ריקודים ישראליים שהוא מכיר, קיבלתי, בין שאר השמות, גם את "קראקוביאק-הורה".

ה"קראקוביאק", הוא כידוע, ריקוד פולני וזה הזכיר לי סיפור של יוז'ו ענבר שיצא בשנות החמישים עם משלחת מחול לפולין וכשהם רקדו שם קראקוביאק ביקשו מהם הפולנים שילמדו אותם את "הריקוד היפה הזה". ואכן השם "קראקוביאק-הורה" ממצה את העובדה שאנו לא רק רוקדים "ריקודים ישראליים", אלא יש לנו גם "סגנון" ישראלי מיוחד וכנראה גם מלהיב.

קאואקמי סיפר לנו שבפולין לכל כפר-אזור יש את הריקודים המיוחדים לו ולעיתים בכל אזור רוקדים ריקוד אחר לאותו שיר. לטענתו זהו הפולקלור האמיתי הצומח מתוך הוויית החיים היומיומית של הכפר. הסברתי לו שישראל היא מדינה של עם שחזר למולדתו לאחר 2000 שנות גלות ושלמעשה יש לנו רק 54 שנים ביחד ואנו מנסים לבנות תרבות המאחדת את כל הגלויות והמתבססת על המסורת, החגים וההיסטוריה המשותפים שלנו. אמרתי שלדעתי, חשוב דווקא, שבכל הארץ והעולם, ירקדו את אותו הריקוד, כי הריקוד בשבילנו הוא דרך לאחדות ולבילוי משותף. טיעון זה היה מאד מעניין עבורו.

בנוסף לסדנאות הספקתי לבקר בשני חוגים מקומיים. הראשון התקיים בכיתת בי"ס בה נכחו כ-10 רוקדים, חלקם ממשתתפי הסדנה שקיימתי בצהריים. בחוג זה רקדו ריקודים בלקניים מסובכים ביותר (יוגוסלביה, רומניה, מקדוניה וכו') וגם ריקודים של מושיקו הלוי, על חלקם לא שמעתי מעולם.

לאחר שעה של ריקודים הם "פתחו שולחן" עם כיבוד וישבנו לשיחה של יותר מחצי שעה על הריקודים ועל ישראל. חבל שקשיי השפה לא אפשרו תקשורת חופשית, אבל היה עניין מאד לשמוע ולהשמיע.

בחוג אחר בטוקיו רקדו 12 נשים כולל המדריכה סיפרה לנו שהשתתפה לפני יומיים בסדנה עם שמוליק גוב ארי שהיה גם הוא ביפן באותם ימים. הגענו בערך באמצע החוג והנה רשימת הריקודים הישראליים שנרקדו (רקדו גם ריקודים בלקאניים): נוף בגליל, הללויה בצלצלי שמע, קריה, מורנו, זורנה, שאמיתני (מה זה?) לפי שיר ששרה מרים צברי, הורה צחוק, בלדה למעיין (נרקד נכון, לא כמו בארץ), אמלל שיר, ענבי, דבקה חמור, על כנפי הכסף, בואו נשיר לארץ יפה, בפונדק ביתי.

מדריכה זו זוכרת לטובה את הסדנאות של דודו אדרי מלוס אנג'לס ושמוליק גוב ארי מהם יש לה את רוב הריקודים הנרקדים בחוג.

לסיכום, אוכל לומר, שיש בהחלט אפשרות להמשיך ולטפח את נושא ריקודי העם הישראלים ביפן. הלוואי ויקומו עוד מארגנים כמו טורו ופוזה (Fusae – המזמינה ומארגנת את הסדנאות של מושיקו ושמוליק) כדי שהריקודים שלנו יתפסו חלק גדול יותר ברפרטואר הריקודים של היפנים.

* טורו קאשימה (Turo Kashima)

עוד לפני שטורו קשימה בא ללמוד באוניברסיטה בישראל הוא פגש ביפן בריקודים הישראליים, מה שלא מנע ממנו להיות המום כשהגיע לארץ וראה את הרוקדים באוניברסיטה. הריקודים בארץ נרקדו אחרת ממה שלמד ביפן והוא החליט להתחיל הכל כמעט מאפס. אחרי שנתיים כבר רקד כמו כל רוקד ישראלי מן השורה והיה אפילו רקדן בלהקת גוונים איתה זכה בפרס בתחרות באירופה. בהמשך למד שנתיים על מנת להיות מדריך מוסמך. היה מקפיד ללכת להשתלמויות ביקר בכפרים של יהדות תימן, בטקס חינה, ואפילו ב"תימניאדה". במשך ארבע שנים ושבעה חודשים פגש באנשים אתם הפך מיודד, כמו רבקה שטורמן, שרה לוי תנאי יונתן כרמון ועוד. היום, ביפן, הוא מקפיד ללמד כהלכה את ריקודי העם הישראלים.

והרי תרגום מכתבו של מנהל הסדנה בקיוטו מר סוגי (Sugie)*:

טורו היקר.

אני רוקד ריקודי עם ישראלים שנים רבות אני אוהב ריקודים חדשים וישנים כאחד. יש לי כבוד רב לירון בפרט לתרומתו בנושא קלטות הוידיאו והתקליטורים.

אך בהזדמנות זאת אני רוצה לדבר על כמה נושאים המפריעים לי מאד בתחום הריקודים הישראלים.

א. מצאתי עצמי נבוך נוכח העובדה שאני רוקד ריקודים רבים שלמדתי בארצות הברית ובאירופה ריקודים שאינם נרקדים ו/או מוכרים כלל בישראל. אני מנסה ללמוד ריקודים שמקורם בישראל, אך לצערי ריקודים רבים באים ממקור אמריקני ואין באפשרותי לעשות דבר נגד התופעה הזאת. אני עצמי חטאתי בנושא זה ולימדתי ריקודים שידעתי כי מקורם בארצות הברית והם לא נרקדו מעולם בישראל, אני חייב לומר שאני מאד מתחרט על כך היום.

ב. לדעתי ריקודי כוריאוגרפים אינם ריקודי עם אמיתיים. רק לאחר שהריקודים ילמדו על ידי מדריכים רבים ולא על ידי יוצרם וירקדו על ידי קהל רב, אפשר יהיה לקרוא להם ריקודים עם.

ג. ביפן (ואני מאמין שכך הוא גם במקומות אחרים) אחרי שריקוד נלמד (גם אם יש בו שגיאות), קשה מאד לתקן ולשנות את הצעדים לאחר מכן, שכן הלימוד והצעדים המוטעים כבר השתרשו. אשר לי עצמי אני מנסה כן לרקוד את הריקוד כפי שצריך.

ד. נדהמתי לשמוע שיש יוצרים המחשיבים את המדריכים ל"גנבי ריקודים" זה האבסורד הגדול ביותר שהרי אם כך הוא אין הריקודים שלהם ריקודי עם. שכן כפי שאמרתי רק עם ריקודיהם יופצו וילמדו על ידי מדריכים רבים רק אז הם יוכלו להיחשב כריקודי עם.

ה. נדהמתי למצוא שרבים מהכוריאוגרפים משנים את ריקודיהם אחרי שהם מלמדים אותם. כלומר, הם מרגשים כנראה שיש בהם דבר מה לא כשורה ופשוט משנים אותם אחרי שכבר לימדו אותם במקומות שונים.

ו.  ביפן, כמו בודאי במקומות אחרים אנשים רוצים ללמוד כמה שיותר ריקודים חדשים. מדרכים רבים נושאים למחנות בארצות הברית וכשהם חוזרים ליפן, הם נהיים למדריכים מובילים במחנות ביפן. אני בספק באם מדרכים אלה מבינים באמת את ריקודי העם הישראלים. חבל לי שהם המפיצים ריקודים אלה. אינני אומר זאת מקנאה ולמעשה זאת הפעם הראשונה שאני מעז לומר זאת ברבים.

ז.  לסיום ברצוני לציין כמה מהדברים שנאמרו לי על ידי רוקדים שהשתתפו בסדנה של ירון:

1. כשהמדריך בסדנה הינו הכוריאוגרף עצמו – הוא, בדרך כלל, בוחר ללמד אותו סוג של ריקודים והתוצאה משעממת למדי.

2. ירון בחר ללמד ריקודים בעלי אופי שונה וזה היה מעניין ומענג כאחד.

3. ירון היה מאד אנרגטי ולימד את הריקודים בצורה מהנה מאד. הרוקדים נהנו מאד.

4. חשוב לומר לירון להמשיך והביא לעולם את ריקודי העם האמיתיים – אלה שנרקדים בישראל.

Mr. Sugie (Kyoto) סגוי *

למר סוגי יש חנות לתה יפני בקיוטו. לפני כ-30 שנה הוא צפה בקבוצה שרקדה ריקודים ישראלים באוסקה במסגרת תערוכה בינלאומית. הוא התרשם מהריקודים עמוקות.

מאז, ועד היום הוא רוקד ריקודי עם ישראלים (מעגלים בלבד). היום רבים מהרוקדים בחלק המערבי של יפן מכירים אותו כמדריך מהשורה הראשונה.