ירון מישר – האיש שמאחורי "רוקדים"

8.9.2005

     את צעדי הראשונים ב"ריקודי-עם"  התחלתי בכיתה ד', בחברת הילדים בקיבוץ שמיר. בכל שבוע למדנו ריקוד חדש. כל בת בכיתה לימדה ב"שיעור פרטי" את אחד הבנים ולאחר מכן התאספנו יחד כדי לרקוד את כל הריקודים. בדרך דומה לימודו הבנות גם את הבנות של הכיתה הנמוכה יותר, וכך עברו הריקודים מדור לדור. "הרועה הקטנה" היה הריקוד הכי קשה שלמדנו. מי שידע ריקוד זה – ידע לרקוד.

     כבר אז אהבתי את השילוב בין השירים לצעדים ולאינטראקציה החברתית שהמעגל יוצר. בתיכון כבר הלכתי ללמוד בקורסים של מדריכים מטעם תנועת השוה"צ והפעלתי חוגים לריקודים לשאר התלמידים.

     את החוג האזורי של הגליל העליון שהתקיים בקיבוץ עמיר, הפעיל אז בחור בשם גרשון, הזכור לי לטובה עד היום ולו אני חייב את אהבתי הגדולה לריקודי העמים שהיו אז בשיא פריחתם.

  כבר בכיתה י"א הצטרפתי לקורסים של התנועה הקיבוצית שנערכו בקביעות בגבעת חביבה, שם לימדה מאיה מירון ריקודי עמים וריקודים ישראליים חדשים וישנים. עם סיום הלימודים יצאתי לשנת שרות בקן השומר הצעיר בחולון והמשכתי ללמוד וללמד ריקודי-עם.

     את שירותי הצבאי עשיתי כקצין בגדוד חמישים (נח"ל מוצנח) וגם בתקופה זו לא נטשתי את ריקודי העם. לאחר השרות הצבאי רקדתי בקביעות  בלהקת המחול של קריית שמונה ובחוג האזורי של הגליל העליון, שהתקיים אז בקיבוץ גונן והופעל ע"י ספי אביב. כאשר ספי נעדר מהבית הייתי למחליפו הקבוע. במקביל למדתי באולפן למדריכים בקריית שמונה אותו ריכזו סעדיה עמישי ותמר אליגור. בשנת 76' סיימתי בהצטיינות את האולפן והתחלתי להדריך בקיבוצים באזור.

     בשנת 79'  עזבתי את הקיבוץ לת"א והתחלתי ללמוד במכינה האוניברסיטאית בת"א במטרה ללמוד פיזיקה ומתמטיקה. לפרנסתי הדרכתי ריקודי-עם בבתי ספר ובמתנ"סים של עיריית ת"א. באותן שנים רקדתי בלהקת המחול של גבעת שמואל אותה הדריך שלום עמר. לאחר המכינה עברתי ללמוד בסמינר הקיבוצים במסלול "הוראת חינוך גופני" וקיבלתי את תעודת ההוראה בשנת 85'.

     במקביל ללימודים התחלתי לבנות את חברת "רוקדים" שנקראה באותה תקופה "מרכז ההקלטות לריקודי-עם". המטרה ליצור מרכז המספק את כל ההקלטות לריקודי-עם בצורה מקצועית וחוקית "בערה בעצמותיי". לאט, לאט, צעד אחר צעד ובעקשנות מרובה, הצלחתי לשכנע את מנהלי חברות התקליטים בחשיבות העניין, חתמתי על חוזים מיוחדים עם חברות התלקיטים ועם אקו"ם, רכשתי ציוד הקלטות מקצועי ולמדתי את עבודת העריכה.

     לכל קלטת שהוצגה בקטלוג הוצמדה חוברת להדרכת הצעדים וכך נרשמו מאות ריקודי עם ועמים ותועדו בלשון אחידה ומקצועית.

     בשנת 87' הופק לראשונה העיתון "מידעם" שחולק באלפי עותקים בחוגים לריקודי-עם. המטרה הייתה לתת מידע חופשי לכל הרוקדים עם איזה מדריך והיכן ניתן לרקוד. בשנת 88' קיבל העיתון את השם "רוקדים" ונמכר בקיוסקים. בהמשך הקמתי את "מועדון רוקדים" שחבריו זוכים להנחה בקניות בחנות ומקבלים את העיתון ישירות לביתם. מאות רוקדים בארץ ובחו"ל חברים במועדון, נהנים מהנחות ומעיתון צבעוני מגוון ומלא מידע עדכני.

     בשנת 92' פתחתי את חנות "רוקדים" ברחוב הארבעה  10 בת"א, במטרה להגיע לקהל רחב יותר ולאפשר לכל רוקד, ומדריך לרכוש את כל הריקודים תחת קורת גג אחת.

     בשנת 94' התחלתי בהפקת קלטות הוידיאו להדרכת הריקודים. צעד אחר צעד, בעבודה יסודית ביותר צילמנו יותר מ-1500 ריקודים ביותר מ-100 קלטות וידיאו שונות (היום כבר מומר ל-DVD), בהן מודרכים הריקודים ע"י טובי המדריכים ובהפקת אולפן מקצועית. הקלטות וה-DVD של "רוקדים" מופצים היום בכל העולם וזוכים לשבחים רבים מכל הלקוחות.

     מתחילת שנת 1999 אני מנהל מאבק חשוב אל מול חברות התקליטים בארץ על מנת לאפשר הפצה חוקית של השירים לריקודי עם. בשנת 2004, לאחר מאמצים אין סופיים, נפרצה הדרך וסוף סוף יש לנו הסדר כך שמוצרינו חוקיים ורשמיים.

     בתחילת שנת 99' החליטו חברות התקליטים להפסיק את הפצת הריקודים בצורה חוקית ומסודרת באמצעות "רוקדים" והחזירו בכך את תנועת ריקודי העם לעידן הפיראטי שהיה כה חביב על מדריכים רבים שהפיקו מכך לא מעט. הנפגעים העיקריים היו אלה שאין להם "קשרים" נכונים ולא יכלו להשיג את ההקלטות החדשות. היצור המוגבר של ריקודים חדשים והיעלמותם של רובם תוך זמן קצר, מצד אחד, והתחרות הלא הוגנת עם המפיקים הפיראטים המצלמים בציוד חובבים ואינם משלמים זכויות יוצרים –  הפכו את הפקות הוידיאו לבלתי כדאיות.

     חברות התקליטים החליטו לנסות ולהגיע להסדר שיאפשר את מכירת הריקודים בצורה חוקית וההליך למציאת הסדר כזה נמשך כבר למעלה משנה, עדיין ללא פתרון.

     כיום ניתן לרכוש ב"רוקדים" את כל המוצרים החוקיים הקיימים בקטלוג שהופקו עד שנת 99' ועליהם אישור של חברות התקליטים ואקו"ם. ריקודים חדשים נמכרים תחת הכותרת "השתלמויות", אותם מפיקים מנהלי ההשתלמויות.