בצעד תימני

בכנס דליה שהתקיים בשנת 1951, ישב בין הצופים הכוריאוגרף האמריקני הנודע ג'רום רובינס. על הבמה רקדה להקת ענבל עם ריקודי הרועים שלה. רובינס היה נרגש מאד. הוא חשב שמה שרואות עיניו, הוא אחד החומרים התנועתיים המקוריים שראה בחייו. ללא היסוס פנה רובינס אל גילה טולידנו שישבה לצדו ושאל אותה:

מי הוא הכוריאוגרף של יצירות אלה? - שרה לוי תנאי, השיבה טולידנו.

ומי כתב את המוסיקה? - שרה לוי תנאי, ענתה טולידנו שוב.

ומי חיבר את הטקסטים? - שרה לוי תנאי.

אם אישה אחת מסוגלת לכתוב וליצור ולעצב את כל אלה, היא ממש גאון, אמר רובינס, היכן היא אישה זאת? המשיך ושאל. - אתה רואה את האישה הקטנה העומדת שם? זאת היא, ענתה טולידנו.

          ואולי זו תמצית גדולתה של האישה הקטנה, הגדולה שיצרה בארץ את אחת הלהקות הייחודיות והמעניינות שפעלו ועדיין פועלת כאן בארץ - להקת ענבל.

          אגב, רובינס, שבא ארצה וערך ביקורים בסטודיות השונות בחפשו חומר תנועתי מקורי, העיד בפני הכל, כי "ענבל" היא המעניינת מבין הלהקות שמצא כאן. רובינס טען כי זו אכן להקה שתעניין גם את הקהל בחו"ל. רוב הלהקות ניסו לחקות את מה שקורה בעולם הגדול, באסכולות של מוסקבה ופריז, ואילו שרה לוי תנאי הגיעה למקור האמיתי. תנאי חיברה ולימדה ריקודים שאף עם אחר לא התמחה בהם.

          רובינס הציע לתמוך ב"ענבל", לשכלל את הטכניקה של רקדנייה ולהביא אותה לרמה שהייתה מקובלת בעולם, מבלי לפגוע בסגנון האותנטי, והשאר היסטוריה.

          שרה לוי תנאי נולדה למשפחה תימנית בירושלים ב-1911. בגיל שש כבר התייתמה מהוריה והועברה למעון יתומים בצפת ובהמשך לכפר הנוער מאיר שפיה. כאן נחשפה לתרבות המערבית, שכן מוריה היו מרוסיה, פולניה וגרמניה.

          בשנת 1929, בהיותה בת שמונה עשרה, החלה ללמוד בסמינר לוינסקי למורים בתל אביב, כאן פגשה במוסיקאים ואנשי חינוך ממזרח אירופה, כמו המלחין עמנואל עמירן שהשפעתו עליה הייתה רבה מאד. דווקא בתקופת הסמינר החליטה שרה לחזור לשורשיה והחלה לעבוד בעיר, עם ילדי ואנשי כרם התימנים.

          בהיותה גננת, חלק גדול מיצירתה הראשונה הייתה עבור ילדים, כך חוברו שירי ילדים כמו "ענבלים", "באנו חושך לגרש", "בת צורים" ורבים אחרים.

          כגננת עבדה משנת 1939 ועד 1946 בקיבוץ רמת הכובש, שם החלה ליצור עבור חגי הקיבוץ ואירועים חברתיים. כבר אז ניכר סגנונה המקורי.

          יצירתה הבימתית הראשונה נוצרה למעשה כאן, הייתה זו המסכת "שיר השירים" שנוצרה לחג הפסח בקיץ 1944. ממסכת זו יצאו אל מעגלי הרוקדים הריקודים "אל גינת אגוז","ואנה הלך דודך" וכך נוצר למעשה הקשר הראשוני עם הריקוד העממי. עבור קיבוץ "משמר השרון", יצרה את "מגילת רות" ו"בראשית".

          האירוע המשמעותי ביותר עבור תנאי היה ללא ספק כנס דליה. כאן גמלה בה ההחלטה לעסוק במחול וליצור מחולות ישראליים. שאיפתה הייתה לשלב בין החלוציות הקיבוצית, לשורשיות התימנית. ב-48 חזרה סופית לתל אביב, העיר בה חיה עד יום מותה.

          כשקיבלה, בשנת 1984 את פרס תל אביב הדגישה כמה הייתה העיר הזאת חשובה להתפתחותה האישית והמקצועית. שרה: "אי אפשר היה שלא ליצור, בעיר הזאת, תל אביב הקטנה, אהובתו של נתן אלתרמן, העיר התמה שכמעט כל בחור שלישי או רביעי בה היה משורר, או סופר, או צייר, או סתם ארטיסט - במובן הטוב של הימים הטובים ההם". בעיר הזאת הקימה תוך זמן קצר את להקת ענבל.

          תחילת הדרך לא הייתה קלה, מי שעזר לתנאי, היה סגן המנהל במדרשה בה למדה והדריכה, המלחין עמנואל עמירן, שהעמיד לרשותה, חינם, חדר לחזרות בסמינר ששכן אז בבית הספר הכרמל בתל אביב. הלימודים התקיימו בשעות הערב, שכן במשך היום עזרו התלמידים בפרנסת משפחותיהם. אחד הקוריוזים המסופרים על חזרות הלהקה באותה תקופה, הוא "סיפור יום הכביסה" ("דרכה הכוריאוגרפית של שרה לוי תנאי", גיורא מנור, הוצאת המרכז האתני הבין תחומי, 2002 ע' 17):

          "כאיור קומי לאותם הימים, נראית בעיית החזרות ביום ה' - הוא "יום הכביסה השבועי", בו היו הרקדניות חייבות לעזור לאמהותיהן להרתיח ולכבס אל הכביסה בפיילות (גיגיות), לתלות, לייבוש ולגהץ. לכן, למשך תקופה מסוימת לא התקיימו ביום 'קדוש' זה חזרות בענבל".

          מתוך 30 צעירים יוצאי תימן שהתגבשו בהתחלה, נשאר גרעין הלהקה שמנה שבעה רקדנים בלבד. הראשונים היו: מרגלית עובד (היום יוצרת בפני עצמה ואמו של הכוריאוגרף ברק מרשל). רחלי עובדיה, חנה מינזלי, רחל צעירי, מאיר עובדיה, יהודה כהן ויעקב ברזילי. נדבך נוסף בהתפתחות הלהקה, היה צרופה של גילה טולידנו לניהול הלהקה שבתחילה הופיעה בעיקר בקיבוצים ובהתיישבות העובדת.

          בהמשך הצטרפו ללהקה רקדנים כמו משה גמליאל, משה יצחק הלוי (כוריאוגרף ריקודי העם מושיקו הלוי) שלמה חזיז (היום כוריאוגרף ומנהל להקות מחול), ניסים גרמה (היום זמר ופעיל פוליטי), אילנה כהן (היום כוריאוגרפית והמנהלת האומנותית של להקת המחול ענבל) וציון מרציאנו, רונית בראון ומלכה חג'בי הרוקדים גם היום.

          הצלחתה הגדולה של הלהקה הייתה בשנות ה-50 וה-60, כוריאוגרפים נודעים כמרתה גרהאם, נישבו בקסמה. הלהקה הופיעה בארצות הברית, אנגליה, הולנד, סקוטלנד, אירלנד, בלגיה, שוודיה, נורווגיה, פינלנד, דנמרק ובאיטליה, והפכה לשגרירה של ישראל.

          מבין יצירותיה המצליחות ביותר יש לזכור את "כיסופים", "חתונה בתימן", "מלכת שבא", "שירת דבורה", "ענבלים" ועוד. בהתחלה היו אלה בעיקר סיפורים תנ"כיים, בהמשך הפכו היצירות לארוכות יותר ושילבו בין סיפורים תנ"כיים למסורת יהודית ולשירה ופיוטים תימנים.

          תנאי הקפידה גם בנושא התלבושות והתפאורה כאשר עבדה עם היוצרים הטובים ביותר בתחום: אנטון גורביץ', דויד שריר, ארנון אדר ועוד. עבור "אשת חיל" ו"חתונה בתימן" נשכרו שירותיה של המעצבת הראשית של "משכית" דאז, פיני לייטרסדורף. את התפאורה עבור "מגילת רות", יצר האמן הבינלאומי דני קרוון. להלחנה ולניהול המוסיקלי חברו אליה אנשים כמו עובדיה טוביה, פאול בן חיים, גארי ברתיני ומרדכי סתר.

          במסגרת המחול העממי, חשיבותה של שרה לוי תנאי הייתה בעיקר בשילובם של שני צעדים שהפכו אולי למשמעותיים ביותר במחול העממי: ה"צעד התימני" וה"דעסה", אותו כינתה שרה צעדת הגמל בחול.

          בשנת 1977, בשל ירידה דרסטית בפופולריות של הלהקה, הוחלפה המנכ"לית גילה טולידנו ותוך תקופה קצרה הוחלט אף להחליף את תנאי בניהול האומנותי של הלהקה. ההחלטה פגעה מאד בשרה ורק שנים אחר כך, כאשר חיים שירן נתמנה למנכ"ל הלהקה, באולם החדש שלה במרכז סוזן דלל, האיש שהחליט להקים את המרכז האתני הבין-תחומיי, נתרצתה תנאי והחלה לתמוך שוב בפעילות הלהקה. מחליפתה בניהול האומנותי, הייתה תלמידתה האהובה אילנה כהן, המנסה גם היום לשמור על הגוון אותו התוותה תנאי. כהן עמלה גם על מלאכת שחזור יצירותיה המצליחות של תנאי כמו: "מגילת רות", "אותיות פורחות" ו"שיר השירים".

          לפני מספר שנים, כשבאתי לסקר יצירה חדשה של "ענבל", פגשתי בשרה שהייתה בת 80 וקצת, מצאתי אישה חייכנית, מלאת אנרגיה, המבינה, מתעניינת ומבקרת כמו תמיד. היא ידעה לומר בדיוק מה דרוש תיקון ביצירה ואיך יש לעשות זאת. חשבתי אז על הדברים שאמר לפני שנים רבות, הכוריאוגרף הנודע ג'רום רובינס: "שרה לוי תנאי, היא אחת משלושת הכוריאוגרפים הגדולים בעולם". נראה לי שצדק רב היה בדבריו.

במאמר זה נעזרתי בספרים הבאים:

- "לרקוד עם החלום", ראשית המחול האומנותי בארץ ישראל 1920- 1964, רות אשל, ספרית הפועלים, הספרייה למחול בישראל, 1991.

- "דרכה הכוריאוגרפית של שרה לוי תנאי", גיורא מנור, המרכז האתני בין – תחומי, 2002.

- "הבה נצא במחולות", צבי פרידהבר, המרכז לתרבות וחינוך של ההסתדרות, 1994.

אילנה כהן המנהלת האמנותית של להקת ענבל ותלמידתה של שרה לוי תנאי:

"שרה הייתה חדשנית בכמה מובנים: בכך שעל אף שעסקה בריקוד ששורשיו היו אתניים, גישתה הייתה מודרנית לחלוטין. היא הכירה את המחול המערבי והקפידה לשלבו בריקודיה. בנוסף לכך, שרה הייתה אולי הראשונה שייצרה כאן תיאטרון מחול. היא מאד אהבה את סיפורי התנ"ך, והשכילה לשלב את הסיפורים האלה בשילוב שירה ופיוטים ביצירתה. היא בהחלט ניסתה ליצור מחול שיספר גם סיפור כלשהו, זאת הרבה לפני שדיברו כאן על תיאטרון מחול".

היא ידעה לשלב בין המודרני לשורשי והמסורתי, בכך יצרה מחול ישראלי ייחודי.

הספר "דרכה הכוריאוגרפית של שרה לוי תנאי" מאת גיורא מנור, יצא לאור בשנת 2002, בהוצאת המרכז האתני הבין-תחומי והוא ספר מקיף על יצירתה בליווי צילומים נפלאים משל מולה הרמתי, משה שי, יורם רובין, ז'רר אלון ואחרים. בין המאמרים משולבים קטעי עיתונות, מכתבים, סיפורים של מאחורי הקלעים ותיעוד מדויק של מכלול יצירתה.

הספר יצא במהדורה דו לשונית.

* נפטרה ב-3.10.05