כששמעתי לראשונה את השם יואב אשריאל הייתי בסביבות גיל 10. היינו רוקדים בהפסקות בבית הספר ריקודי עם. לצד הורה מדורה, רקדנו את "דבקה דלעונה", ואת "סובבוני". בתנועת הצופים נתקלתי גם בריקודי הזוגות אותם המדריכים שלנו היו רוקדים. בעיקר הרשים אותי הריקוד "עז וכבש". הוקסמתי מצעדי הגבר והאישה השונים, מהמשחק הדרמטי ביניהם. בהחלט הייתי משוכנעת שמדובר בריקוד במה. עד היום, "עז וכבש" הוא אולי הריקוד היחידי שבו קיים שיח כזה ותפקיד לגמרי שונה בריקוד, לרקדן ולרקדנית.

כשבגרתי, רקדתי באוניברסיטה. ידעתי כי בבי"ס דובנוב, מתקיים חוג ריקודי עם למתקדמים, למומחים, לא לכל אחד. זוכרת את עצמי מגיעה פעם לדובנוב ומסתכלת פנימה מבעד החלונות. זה היה ניראה עולם אחר לגמרי מההרקדות שהכרתי מהטכניון ומהאוניברסיטה. הרגשתי כמי שצופה בלהקת ריקוד. הרוקדים היו מאוד מאוד רציניים בעיני בעיקר בריקודי הזוגות, יפים ומדויקים, לבושים קצת אחרת, השמלות המתנפנפות במקום מכנסי הג'ינס. הרגשתי שזו ליגה אחרת ובחרתי שלא להיכנס.

בהמשך הזמן נכנסתי. הגעתי לשם כמו אל מקדש של רצינות. מירה הייתה מתבוננת ברוקדים בעיניים בוחנות, גוערת בכל מי שלא דייק והעז לרקוד במרכז ולפגום באחידות וביופי. הייתי רוקדת במעגל החיצוני בשקט , מתאמצת לדייק. חרדה. לא נגשנו אז אל המרקידים. היה דיסטנס אמיתי והיררכיה בין הרוקדים שדרשה מכולם ללמוד, לדעת ולהגיע לאיזה יעד נכסף וראוי של "מתקדמים". לא לגמגם ולא להעתיק. התחושה הייתה פחות של הרקדה ויותר כמו חזרות של להקה לקראת מופע. היה לא פשוט להשתלב. מבחינתי, עוד הייתי "סטודנטית למחול" ש"יום אחד תגיע". היה הרבה מאוד חומר ללמוד ושלא כמו היום, היה ברור לכולנו כי לא קופצים על שלבים בסולם, גם אם אתה רקדן צמרת. עד היום, אני משוכנעת כי מי שאחראים לגישה הזו, שכל כך חסרה היום, הם יואב ומירה אשריאל.

הגעתי לרמת הידע הנדרשת. בשנים המאוחרות יותר, רקדתי אצל יואב אשריאל באופן קבוע בהרקדה שהתקיימה בהיכל הספורט "אמסטרדם" בפתח תקווה. הרקדה נפלאה ומיוחדת שהכילה רפרטואר של ריקודי עמים ייחודי שנרקד רק בהרקדה הזו. הייתי מחכה לה כאל הפסגה של השבוע. בשנים האלה, כשהייתי אימא צעירה, רקדתי רק פעם אחת בשבוע. מי היה מאמין? פעם אחת, שהייתי מחכה לה כל השבוע…

בימים ההם, התחילו שמועות כי יואב חולה, נכנס לניתוח קשה ומפסיק להרקיד. היה לא קל להתמודד עם השמועות. נערכה לו הרקדת פרידה גדולה, מרגשת. אני זוכרת כל רגע ממנה. רוקדים וחושבים: "מה באמת.. פעם אחרונה"? הן שום דבר לא דומה להרקדה של יואב. כן, יש הרקדות. אבל הן שונות. כמה טוב שזה פשוט לא קרה. יואב ניצח את המחלה וחזר אלינו לרקוד איתנו עוד שנים רבות, אם כי הרקדת אמסטרדם כבר לא חזרה.

לפני כ-12 שנים, התחילה ההיכרות האישית שלי עם יואב. היא התחילה בזכות האוטו שלי ובזכות יודקה בן דויד. יודקה, זמר ותיק של חבורת האש, רקד עם יואב בצעירותו בהרקדה בה לימדה גורית קדמן. שניהם גם השתתפו בלהקת ריקודי העם של "הפועל תל אביב" והופיעו בפסטיבל דליה בריקוד הפותח והזכור "שרלה".

אני הייתי הנהגת. הייתי מסיעה את יודקה לעמק יזרעאל להופעות שירה שונות ויודקה הביא את חברו ללהקה יואב אשריאל. בדרך הם היו מספרים את סיפורי הלהקה ובעיקר את "חיזורי" הלהקה, ההרפתקאות עם הנשים וההופעות, בחדוה כזו שגרמה לי להרבה הנאה וקינאה. כמה מלאי שימחה, צחוקים וחדוות נעורים הם היו…

למי שמכור כמוני לריקודי עם ולשירי ארץ ישראל, נשמעו סיפוריהם כמו שיאי ההגשמה של חלומות הנעורים. סיפורי אהבה ומשובה, המון אנרגיה וכמובן, ריקוד וכוריאוגרפיה. בהרבה גאוה הייתי מסיעה את שניהם. אחת הפעמים בה נסענו להרקדת "אדום עתיק" בירושלים, מתועדת בסרטון קצר שאני אוהבת לצפות בו מדי פעם ולהיזכר, בעיקר בדרך, יותר מאשר מחוויית ההרקדה עצמה.

הייתי מסיעה את יואב להררית, לאירוע מרקידים ותיקים שהתקיים מדי שנה בחנוכה אצל רותי פרדס. נסיעה ארוכה בה התפתחו שיחות ארוכות על עולם ריקודי העם שהיה ולאן הוא מתקדם. יואב היה מאוד מחובר לריקודי ההווה ולא נשטף רק לנוסטלגיה כמוני וכמו חברים רבים מחבורת הנוסטלגיה.

היה ניסיון להחזיר למעגלים את הריקוד "ציוניוני הדרך". ריקוד של יואב שמעולם לא הצליח. הוא ממש כעס. "עבר זמנו" הוא טען. "עזבו אותו, עבר זמנו". הייתה לי שיחה איתו בקשר לריקודו לשיר הנפלא "סימן שאתה צעיר". מבחינתו, לא הייתה לו התנגדות שיחובר ריקוד אחר במקום הריקוד שלו. היה הגון וביקורתי כלפי ריקודיו שלו לא פחות ממה שהיה כלפי ריקודיהם של אחרים. ריקודים שלא הצליחו, לא היה מעוניין להחזיר לרחבות.

הייתי מסיעה את יואב להרקדות שונות בהן הדגמתי איתו את ריקודיו. יואב דרש שלמות מוחלטת גם כשבעצמו כבר התקשה לרקוד. "בזה אני עוד מבין" היה חוזר ואומר ומעביר ביקורת על טעויות ועל סגנון.

ב-2016 נערך לכבודו ערב הצדעה מיוחד בתיאטרון גבעתיים. לאחר הערב המרגש יצאנו לרקוד ברחבת התיאטרון. יואב, לקראת סוף שנות השמונים שלו, לא התכוון לרקוד, אבל המרקידה בקשה ממנו להדגים את "תכול המטפחת". יואב "דילג" בעיניו על מרקידות שונות שנכחו במקום ו"אסף" אותי לפתע, כשאני לא מוכנה. הייתי מאוד מופתעת, חטפתי "בלק אאוט", ניסיתי להתחמק, אבל הוא התעקש, אמר לי "איתך אני מרגיש בבית". בסך הכל, הרגשתי גאווה. סיפרתי בלב לאורלי הצעירה, ההיא שהציצה מבעד לחלונות בי"ס דובנוב, שתיראה ותשמח בהישגיה.

נכחתי ב"קמפ בתנועה" באילת, כשיואב הוזמן כאורח הכבוד של גדי ביטון .עשרות מילדי אילת הגיעו לקמפ לבושים בלבן וביצעו בהופעה יפהפייה את ריקודיו של יואב אשריאל. בתום הופעתם הצטרפו אלינו למעגלי הריקודים. אלו היו רגעים מאוד מאוד מרגשים בשביל כולנו. לרגעים חווינו תחושת ארץ ישראל היפה , זו של פעם. זו שגדלנו בה. יואב היה נרגש אך חזר והצניע את התרגשותו. לכאורה, זו הרקדת ריקודי עם , הקטין את חלקו האישי בהתרחשות.

בשנים האחרונות יואב ניהל הרקדה שהתקיימה פעם בחודש ב"ביכורי העיתים" בתל אביב. ותיקי הרוקדים שלו, אלה שגדלו אצלו כמוני, לא ויתרו על הנוכחות בהרקדה הזו ש"החזירה" אותנו תמיד לימי ההרקדות בהיכל הספורט בפ"ת ובשפיים. הרפרטואר הכל כך ייחודי חזר במיטבו: סטרוטה טו סטרומה, אספניה קאני, ג'לוסי, רד רוז טנגו, בלו טנגו, ואלס לגל, ארץ טרופית יפה, ריקודי שורות: שוגר שוגר, 16 טון, הרשימה עוד ארוכה.

יואב טיפח מאוד את ריקודי העמים. סיפר תמיד על העבר, כשהיה משתעמם למחזר בהרקדות את הכמות הלא מספקת של ריקודים שנוצרה בארץ, התעייף מהתלות בליווי האקורדיאון והתעקש להכניס להרקדות ריקודי עמים בליווי הקלטות מוסיקליות (על טייפ סלילים). הייתה התנגדות רבה לכך מצד גורית קדמן, תירצה הודס, וארגון המדריכים של הסתדרות העובדים. יואב התעקש.

ממרום השנים שעברו, מסתבר שהוא ניצח בגדול. ואנחנו הרווחנו את העולם העשיר של ריקודי העמים. מבחינה זו היה ברור כי רוח החדשנות שלו, ההליכה נגד הזרם, והעמידה על עקרונותיו גם כשהיה צריך להילחם מלחמות לא פשוטות בעולם ריקודי העם הממוסד שהיה קיים בעבר, הביאה לכך שעולם ריקודי העם הפך למה שהוא היום.

יואב היה מכין שיעורי בית לקראת ההרקדה הזו כל החודש. הכין רשימת ריקודים מוקפדת ולא בקלות הסכים לכלול ריקודים נוספים ברפרטואר. בוודאות מוחלטת ידע מה נכון לו ומה לא. גם כשאירח יוצרים היה ממיין את החומר שלהם ולא מסכים לכלול ברפרטואר שלו ריקודים שלדעתו הקהל לא מכיר או שהם פחות מוצלחים בעיניו. גם כשכולם התחננו. בהרקדה שלו הוא היה הקובע היחידי ומעולם לא התפשר.

קשה להיפרד מיואב אשריאל. למי שכמוני נושמת ריקודי עם מיום שעמדתי על דעתי, הוא היה ויהיה תמיד אחד האנשים שהשפיעו על העולם שלי. יוצרי דור הביניים קמו על רגליהם רק לאחר שקבלו את אישורו. אחד אחרי השני, הגיעו כאורחים להרקדה החודשית ב"ביכורי העיתים", כולם עם סיפור שונה אך דומה, על ריקודיהם הראשונים שיואב תיקן, שיפר, או פסל. סיפור שאינו שונה מהדרך שבה הוא עצמו נהג לספר על ריקודו "ערב בא" ועל גורית קדמן שלא קבלה אותו כפי שהוא חיברו.

דור הולך, דור בא והיום יש לנו יוצרים צעירים מוכשרים, אלא שאין דמות כיואב המהווה "תו תקן" ויכולה להשפיע על איכות היצירה. פני עולם ריקודי העם משתנים ואנחנו זורמים עם השינויים. אך ברור כי "טביעת הרגל" של יואב תמיד תישאר איתנו ותשפיע על הרוח של ריקודי העם הישראלים.

"ערב בא" הנצחי, לא ייעדר מאף הרקדה בעתיד. גם אם, למורת רוחו של יואב, ירקדו אותו בזוגות. תפקידנו, אנו הותיקים, לשמור על הגרסה המקורית. לשמור על הרוח. ולהתגעגע…