לכולנו זכורה תמונת אלפי הרוקדים ב- כט' בנובמבר 1947, בחצר בנייני המוסדות הלאומיים ובכיכר מגן דוד בת"א, אשר יצאו בפרץ ספונטני של שמחה וריקודי הורה, עם היוודע החלטה 181 בעצרת הכללית של האומות המאוחדות על תכנית החלוקה והחלטה על הקמת שתי מדינות עצמאיות – יהודית וערבית.

תמונה זאת הינה המשך ישיר להתפתחות ריקוד העם הישראלי שהחל את דרכו בשנת 1924 עת האמן/ רקדן, ברוך אגדתי (קאושינסקי), יוצר גרסה ישראלית לריקוד ההורה הרומנית, השונה במעט באופייה מריקוד ההורה הישראלית. בהורה של אגדתי הזרועות כרוכות, הרגליים יחפות ומרחפות וכיוון התנועה שונה – נגד כיוון השעון, בעוד ההורה הישראלית הינה עם כיוון השעון.

הורה זו סללה את הדרך ליוצרים נוספים: גורית קדמן, רבקה שטורמן, זאב חבצלת, לאה ברגשטיין ואחרים שידעו לחבר תרבות, חלוציות, שמחה התחדשות, ערכי חיים וסיפורי תנך, ליצירת ריקודי חברה שלימים יקבלו את שמם – ריקודי עם ישראליים.

לצערנו תמונה זו הינה זיכרון נוסטלגי מתוק המאיים להעלם אט-אט מהעולם.

זוהי קריאה ותחינה להצלת מה שהיווה במשך כשמונה עשורים הייצוא הישראלי האותנטי, המקורי, המייצג והאמיתי של מדינת ישראל – המחול הישראלי / ריקודי העם לבמה.

כאדם שנושא זה זורם בעורקיו ושהוא חלק עיקרי בחייו, אני מרגיש חובה לכתוב ולהאיר את מצבו העגום והמדאיג של המחול לבמה שלנו, ואף להקצין ולומר טרם גוויעתו הסופית שאנו חווים "בכייה לדורות" של המפעל התרבותי המקורי והחשוב הזה!

זוהי אינה דעתי האישית אלא דעתם של רבים העוסקים, הכותבים והמעורים בתחום.

בעשור האחרון המחול הישראלי שינה פניו וכולו שאוב מהמחול המודרני ומסגנונות מחול שאינם קשורים ולו במעט לסגנון המקורי, להווייה, לערכי העם היהודי, הציונות, המסורת, והצביון היהודי, דבר הגורם לאיבוד תפקידו כנושא דגל הפולקלור, התרבות הישראלית וייחודו בעולם. הדבר מונע בוודאות ממנהלי פסטיבלים בעולם מלהזמין להקות מחול ישראליות כדי שתיקחנה חלק ותשתתפנה בפסטיבלים שלהם, בטענה כי מה שהן מציגות כבר אינו נראה כ"פולקלור ישראלי" ואף אינו עומד בקריטריונים של מחול הנקרא מחול פולקלור.

גם החינוך למחול ישראלי של הנוער הצעיר והילדים, לוקה אף הוא ומתרחק מאוד מייחודו, מהערכים היהודים, מהציונות ומהתרבות היהודית הישראלית.

 מהו הפולקלור הישראלי ואיך התפתח?

המחול והפולקלור הישראלי לבמה הינו פירמידה תרבותית מקורית-ישראלית, שבסיסה ריקודי העם לקהל, והמשכה בכנסי המחולות בדליה בשנים 1944, 1947, 1951, 1958, ו-1968, ביוזמתה של כוהנת המחול, כלת פרס ישראל, גורית קדמן.

כינוסי המחול בקיבוץ דליה שמשכו מחוללים וקהל עצום, היו אבן דרך חשובה במחול הישראלי. שם נוצרו ונרקדו ריקודי העם הראשונים ושם גם התהוו להקות המחול הישראליות לריקודי במה, אשר לימים היוו ייצוא תרבותי חשוב ביותר וייצוג מקורי ישראלי, בכל מקום ואירוע ממלכתי, ובפסטיבלים בעולם.

והפירמידה המשיכה להיבנות:

בין השנים 1975-1987 נוספו ביוזמתם של תרצה הודס, יונתן גבאי וברכה דודאי, פסטיבלי המחולות בצמח שעל שפת הכנרת, ואלה באו בהמשך לפעילויות רבות אחרות.

ב-1968 הזמין Henri Coursaget הצרפתי, אישים משפיעים בתחום המחול הפולקלוריסטי בעולם,

מסוריה, ממצרים, מלבנון ומישראל לייסד את "ארגון הפולקלור הבינלאומי ללהקות מחול ה-CIOFF, אשר פועל עד היום למפגשים של להקות מחול איכותיות מכל העולם ולשימור הפולקלור.

שמוליק ביאליק נבחר מישראל להיות נשיא וחבר כבוד בארגון הפולקלור הבינלאומי, ואף יזם את ה"פולקלוריאדה" – אירוע בינלאומי הדומה לאולימפיאדה, ואשר מתקיים עד היום ומושך משלחות מכל העולם. פולקלוריאדה זו התקיימה פעם אחת בחיפה והסבה כבוד גדול, ומיצבה את הפולקלור הישראלי בקדמת הפולקלור העולמי.

ב-1976 נוסדה להקת המחול של צה"ל, בדומה ללהקות הצבאיות בזמר ותזמורת צה"ל, בניהולו האמנותי של הכוריאוגרף גברי לוי.

ב-1979 אירחה ישראל את תחרות האירוויזיון העולמי בירושלים. להקת "שלום" של גברי לוי נבחרה למלא את החלק האומנותי של המופע שהועבר לעולם בשידור ישיר. בהמשך להצלחת להקת שלום באירוויזיון, בוימו ע"י לוי מופעי מכביה וכינוסי הפועל מרהיבים שהועברו בשידור חי לעולם היהודי והכללי, בהם שולבו להקות מחול רבות מכל רחבי הארץ ומהעולם ביצירות מחול פולקלור ישראלי במיטבו.

בהמשך, שנה אחר שנה, הונהגו בימי העצמאות מופעי מחול פולקלוריסטי אותנטי במיטבו, המשולבים בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. השיא בייצוג להקות מחול ויצירות פולקלור לעולם היה בשנת 2000 במופע המרכזי לציון "שנת המילניום בעולם", אשר הועבר בשידור חי מהעיר חיפה. היה זה מופע פולקלור רב-משתתפים המשלב ריקודי ילדים כמחווה לילדי העולם, מופעי עדות ושלום, ובתוכם מחווה לשכנינו הערבים, ותרועה לירושלים בירת העם היהודי.

ב-1980, ביזמתם של יוסי טלגן, אריק קטן וראש עיריית ירושלים דאז, טדי קולק, הוקמה להקת מחול פולקלור ייצוגית של עיריית ירושלים – להקת המחול "ירושלים", בניהולו האמנותי של יונתן כרמון.

ב-1988, בראש פירמידת "תור הזהב" של המחול והפולקלור הישראלי, הוצב פסטיבל מחול כרמיאל, שוב, ביזמתם של הגב' תרצה הודס, יונתן גבאי, ברכה דודאי ואחרים. פסטיבל זה הינו פסטיבל מחול ייחודי מסוגו בעולם, בהיקפו, באופיו ובמספר המשתתפים בו, בניהולו האומנותי של הכוריאוגרף יונתן כרמון ובעידודו החם של ראש עיריית כרמיאל דאז ברוך ונגר.

"פסטיבל כרמיאל" היה לאבן שואבת עבור יוצרים צעירים וותיקים, לשילוב הדור הצעיר ובכללם ילדים מגילאי 6, להעלאת יצירות מחול ישראליות מקוריות, ולמפגש יחיד במינו בין המחול העממי, האתני והאמנותי לבין המחול הישראלי והעולמי. הפסטיבל נחשב גם מקור השראה ללהקות מחול בכל הסגנונות ובעיקר למיצוב הפולקלור – תנועת ריקודי עם והמחול הישראלי בראש פסגת התרבות, הפסטיבלים, ותנועת להקות המחול הפולקלוריסטיות בעולם.

פסטיבל כרמיאל פרש במה, הזמין וארח להקות מחול מהטובות בעולם, בהן הבלט של קוריאה, מזובשה – פולין, פולקלוריקו דה צ'ילה, הבלט הלאומי של גאורגיה ועוד. כל להקה בעולם ראתה בפסטיבל כרמיאל שיא בפעילותה האומנותית וכבוד גדול לקחת חלק בפסטיבל. הפסטיבל יצר גירוי ורף אמנותי מהגבוהים בעולם הפסטיבלים, ויצר פלטפורמה ייחודית לשילוב תרבויות, חיבור בין העמים, וגשר לשלום עולמי.

בפסטיבל כרמיאל תנועת חוגי ריקודי העם פרחה ואף הצמיחה יוצרי ריקודי עם צעירים שמשמשים היום מובילי תחום חוגי ריקודי העם בארץ.

התחרויות בתחום המחול הישראלי לבמה ותחרות הריקוד העממי היוו קרקע פורייה, יציבה ומאתגרת לכוריאוגרפים שאת מרבית יצירותיהם יצרו עבור הפסטיבל והם ממשיכים להציג אותן עד היום.

תנאי הסף להשתתפות במופעי הערב המרכזיים ובתחרויות של הפסטיבל היו בלתי מתפשרים, דרשו וחודדו ע"י המנהל האומנותי, יונתן כרמון, שדרש ריקוד/כוריאוגרפיה עממית בשילוב צעדות מהז'אנר הפולקלוריסטי – דילוג, צעדות השיכול חילוף, רוץ רוץ קפוץ, ובעיקר, מבנים משתנים בשטח ועוד.

אמנם נדרש היה "למקצע" את התנועות בדומה ללהקות פולקלור טובות מהעולם – להקת מויסייב, להקת מזובשה, הבלט הלאומי של גרוזיה ועוד – אחרי הכל, אנו מציגים על במה מקצועית, אך עדיין חובה היה להיצמד למרקם, לתנועות ולמבנים של ריקוד פולקלור עממי.

הפסטיבל שודר ברדיו ובטלוויזיה בזמני צפיית שיא, ואף סוקר בעיתונים המובילים ע"י טובי מבקרי המחול בארץ כגון תקווה חוטר ישי, רות אשל, אריה יאס, מירי קרימולובסקי ועוד, והוגדר פעמים רבות כפסטיבל פורץ דרך בשלושה ימים של שיכרון חושים.

בעשורים האחרונים, המחול הפולקלוריסטי האותנטי הולך ונדחק משנה לשנה, אנו ערים להשפעות של המחול העולמי – ג'אז, היפ הופ, מודרני, בלט, ועוד. בשנת 2025 כמעט ולא נראה סממן פולקלוריסטי על הבמה. יתרה מכך, ישנן אמירות מפורשות של יוצרים שכבר אין טעם להעלות יצירה של "פעם", כמו שאומר עוזי חיטמן בשירו "ויש כאלה שלוקחים מונופול על החכמה, ויודעים יותר טוב ממני, מה טוב בשבילי, מה טוב בשבילך", ושכיום יש צורך ב… "מחול עכשווי".  המחול העכשווי דוחק ומפר את הפולקלור הישראלי האותנטי – המחול העממי לקהל הרחב.

על הבמה – להקות המחול

בתהליך שהחל לדעתי בעשורים האחרונים, הסגנון הישראלי האותנטי בתנועה, בצעדות, בכוריאוגרפיה, במוסיקה וגם בסגנון התלבושות – כל אלה שניתן היה לכנותם "פולקלור ישראלי", אט-אט נסוג. ניתן לראות זאת במופעים השונים, במופעים הממלכתיים – בכללם טקסי הדלקת המשואות ביום העצמאות, ובעיקר בפסטיבלי המחול המרכזיים. היוצרים, הכוריאוגרפים ולהקות המחול בוחרים לפזול לסגנונות המחול העולמי ללא סינון או הקפדה על אותנטיות ומקוריות ישראלית, בעוד שלכל מדינה יש את הלהקה הממלכתית שלה שאחד מתפקידיה הוא שימור וייצוג הפולקלור של אותה מדינה כפי שציינתי לעיל כגון מויסייב ברוסיה או מזובשה בפולין. מנהלים של פסטיבלי מחול עולמיים ברחבי העולם אותם אני פוגש רבות אמרו לי במפורש שאינם מעוניינים להזמין להקת מחול ישראלית, מכיוון שלדעתם המחול המוצג בפניהם אינו פולקלור מקורי ישראלי והוא מושפע מסגנונות המחול המודרני ודומיו.

הריקודים החדשים בחוגים

בתחילת הדרך, לפני עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, הייתה בקרה מסוימת על הריקודים החדשים שלנו לפני הפצתם. אנשי מקצוע בחנו, עזרו, נתנו הכוונה ותיקונים. לא תמיד הם צדקו, אבל הייתה יד מקצועית מכוונת.

כיום, בעידן התקשורת המיידית, כל שיר היוצא להשמעה ברדיו ובתחנות המוסיקה הופך להיות טרף מיידי – מה שנקרא "נתפס", ז"א – נרשם באתר של "ארגון המרקידים" על האחד ששם ידו הראשון על השיר. ה"תופס" המאושר יכול רק הוא לחבר צעדים ככל העולה על רוחו, ואין שום דרך שאחר יחבר או במקרה הטוב "ייצור" לאותו שיר ריקוד-עם עם השראה.

הריקודים החדשים אשר נלמדים, כבר אין להגדירם כריקוד עם בשל מורכבותם, המבנה הלא-הגיוני וחוסר החזרה על תנועה או אלמנט מוביל, כיאה ליצירה עממית. כאשר אנו באים ללמד קהל שאינו קהל של רוקדים קבועים – והרי אנו רוצים לבנות תנועת ריקודי עם שתאפשר השתתפות רחבה ולא רק של אלה הרוקדים 10 פעמים ויותר בשבוע – ילדים, תיירים ואזרחים ברחבי העולם יתקשו לקלוט ולרקוד את הריקוד, דבר שאינו קיים בשום מדינה או מקום בעולם. בפולקלור העולמי ניתן לרקוד כל "ריקוד עם" בשל פשטותו ומבנהו, אשר במקרים רבים הינו חזרה על תנועה או מבנה בסיסיים הנקלטים בקלות.

ריקודי העם הראשונים, אלה שניתן לרקוד אותם בקלות, נדחקו לגטו צידי הנקרא "ריקודי נוסטלגיה". מעטים המרקידים המשלבים ריקודים אלה בלוח הזמנים שלהם בהרקדה.

התהליכים המתוארים כאן הינם תהליכים איטיים. לא ניתן להבחין בהם ביום-יום, אלא רק לאורך זמן, במבט עם פרספקטיבה של שנים לאחור.

לסיכום ומסקנות אני אומר בהפוך, כמו בכותרת: 'הפכת מחולי למספדי' – כי זו הרגשתי

 בתחום ריקודי העם לקהל הרחב – לצערי, יתכן וקהל הרוקדים ברובו, מעוניין לרקוד שירים וריקודים הכי חדשים לפני כולם, ועם שירים חדשים המושמעים ברדיו ללא קשר ליצירת תרבות ארוכת טווח. כאן הציפייה מהמדריכים שיתוו דרך ושלא יגררו אחרי לחץ הרוקדים.

רוב הרוקדים הינם בגילאי ה-50, ה-60 ויותר. הרוקדים מהדור החדש שאולי ימשיכו את ריקודי העם הינם מעטים מאוד, וספק רב אם יעניין אותם סגנון 'ריקודי הנוסטלגיה' אם לא התחנכו על ברכיו.

פתרון אחר הוא להתרכז בבניית פולקלור לאומי ולהחזיר את חינוך ריקודי העם האמיתיים לנוער ולילדים, דוגמת "ביה"ס רוקד".

 בתחום להקות המחול – כיום הפולקלור נדחק לשוליים והלהקות שמשמרות את הפולקלור הישראלי האמיתי נספרות כולן בקושי על כף יד אחת.

המחול הישראלי האותנטי שלנו הפך למספד. המחולות והיצירות האמנותיות של המחול הישראלי כמעט רובן ככולן מושפעות מידיי מהמחול המודרני, וכבר אין לנו להקה ייצוגית אחת שתייצג את המדינה שלנו בכבוד הראוי לה. המושג "הורה" איבד מערכו.

אני מאמין שהסיכוי להתגשמותה של מציאות זו הוא אך ורק ע"י הקמה של להקה ממלכתית, מקצועית ייצוגית אשר תייצג בכבוד את הפולקלור, התרבות, והערכים של ישראל.

כולנו תקווה, אמונה ורצון עז לשמר ככל שביכולתנו את הדרך בה חווינו ממורי ורבי יונתן כרמון ז"ל. אני מאד מקווה שמישהו יידע להרים את הכפפה או אפילו לגלות אכפתיות ודאגה לתרבות המקורית והאמיתית לעם ישראל,לתקצב להקת מחול מרכזית, שתדע לתת כבוד לזמר העברי, למחול הישראלי, ולתלבושת הישראלית, תחזיר עטרה ליושנה ותייצג את עם ישראל בכבוד הראוי לו, ואכן יתקיים המשפט ככתוב בספר תהילים –  "הפכת מספדי למחול לי"!