פנינה קליין

האורות באולם, המוזיקה מתנגנת, הרחבה מלאה אנשים מחייכים, רוקדים, מתחבקים.

זו לא הייתה עוד מסיבה. זו הייתה חגיגה של החיים. חגיגה של חמישים שנות ריקוד.

כשעמדתי שם והבטתי סביבי – על הרוקדים, היוצרים, המדריכים, החברים, המשפחה – הבנתי שזו לא חגיגה שלי בלבד. זו חגיגה של דרך. של תחום. של אהבה גדולה שנמשכת כבר חמישה עשורים.

ואז שוב שואלים אותי: מה עשית בחמישים השנים האחרונות?

ואני מחייכת.

איך אפשר לסכם חיים של ריקוד, אנשים, זיעה, שמחה, יצירה ונתינה – בפסקה אחת?

אני פנינה קליין. מדריכת ריקודי עם כבר חמישים שנה.

נחשבת למרקידה המיתולוגית של גבעתיים ורמת גן, והיום גם של הוד השרון – הבית החדש שלי.

ריקודי העם טבועים בנשמתי. לא כקלישאה – באמת.

בצעירותי רקדתי בלט אצל מיה ארבטובה וגרטרוד קראוס, המשכתי ללהקות ייצוגיות בארץ ובחו״ל, אבל הלב… הלב בחר בריקודי העם.

בעזרתה של המדריכה שלי, תרצה הודס ז״ל, מצאתי חיבור עמוק לאנשים, לקהילה, לשורשים ולשמחה פשוטה ומשותפת.

במשך שנים רבות לימדתי והרקדתי בכל בתי הספר בגבעתיים וברמת גן, והקמתי דורות של רוקדים ומרקידים – כאלה שממשיכים להעביר הלאה את האהבה הזו, בארץ וגם בעולם. במקביל יזמתי והפעלתי מחנות וסמינרים בחו״ל, וחוויתי שוב ושוב איך ריקוד ישראלי מחבר אנשים מכל תרבות ושפה.

מתוך ההרקדות ההמוניות שלי נולדה גם להקת המחול “רעות” – להקה שצמחה מהשטח, מהלב, והופיעה בארץ ובעולם.

זה תמיד היה הקו שלי: קודם אנשים, אחר כך במה.

כיום אני מרקידה בימי שני באולם “השקמים” המפואר שבהוד השרון, ובימי רביעי במושב נווה ירק – מתחילים, משתלבים ומתקדמים, כולם יחד, בלי מחיצות. במקביל אני מנהלת את כל ההרקדות ההמוניות בבית הספר “אלון” בגבעתיים – מקום שהוא בית שני עבורי כבר שנים, ועושה זאת בהתנדבות, מתוך רצון לאפשר למדריכים הפעילים פרנסה נוספת ולהמשיך לטפח את התחום.

כ־15 שנה אני גם בוחנת את הדור הבא של מדריכי ריקודי העם באוניברסיטת “שיאים”. לראות צעירים נכנסים לעולם הזה עם ברק בעיניים זו זכות גדולה.

והחיים, כמו בריקוד, יודעים גם לאתגר: עברתי החלפות ברך בעזרת רובוט בשתי הברכיים, והיום – חמסה-חמסה – אני רוקדת את החיים בלי כאבים, עם הרבה יותר תודה ועם אותה תשוקה.

מעטים יודעים, אבל בבוקר אני קוסמטיקאית רפואית וטכנולוגית מתקדמת, ובערב אני מתמלאת באנרגיה חדשה ומגיעה להעניק לרוקדים את כל השמחה שבי.

עם השנים התהפכו היוצרות: הריקוד הפך לעיקר, והקוסמטיקה לאהובה, אך משנית. אני רואה את עצמי קודם כל כמרקידה, יוצרת ורקדנית, ובראש מעייניי תמיד דבר אחד: לשמח אנשים ולהעביר הלאה אנרגיה.

אני אמא לשלושה ילדים, סבתא ל־12 נכדים (ועוד היד נטויה…), ונשואה בשנית לאבינועם. יחד אנחנו משפחה גדולה, חמה ורוקדת.

המוטו המלווה אותי כל חיי הוא פשוט:

"לרקוד זה לחיות". ו"חייך אל העולם – והעולם יחייך אליך בחזרה."

והמסיבה שרואים בתמונות? היא לא רק חגיגה אישית. היא חגיגה של תחום. של דרך. של אהבה גדולה. כי חמישים שנה – לא הולכים ברגל ובטח שלא ב"ברך".