אם נעלה בפורום כלשהו את השם טוביה טישלר יצוץ באופן אוטומטי המושג ריקודי עם – מחול. שתי האושיות הללו – טוביה והמחול – אחת הם. האיש מגלם באופן טוטאלי את כל מה שיש בתחום הריקוד על גווניו הרבים. זה נכון לסגנון העממי, המקצועי, למופעי במה חובקי עולם, ג'ז, להקות מחול, מחזות זמר, סטפס, כוריאוגרפיות, יצירות של ריקודי חברה (ריקודי פנאי, חוגים וכו'), פסטיבלים, הדרכות, הכל.

אפשר לומר שכל עיסוקו של טוביה, בכל שנותיו, הוא הריקוד ורק הריקוד (כמעט רק). ולעיסוק הזה הוא הקדיש ומקדיש את כל ישותו, זמנו, כישוריו, מחשבותיו, חיי החברה שלו, ומשפחתו. כן, כל כולו.

אין עוד רבים בישראל בתחום המחול, שלא פנו גם לעיסוקים אחרים בנוסף לעיסוקיהם הריקודיים, אם מטעמי נטיות אישיות, או בעיקר מטעמי פרנסה וסיבות אחרות, כפי שקרה לטוביה שכאמור כל חייו – הריקוד והמחול כפי שיסופר בכתבה זו.

טוביה טישלר (80) מתגורר כיום בתל אביב, נשוי לאופירה, אב לאסף ויונתן (על שמו של יונתן כרמון ז"ל), סבא ל-4 נכדים.

נולד ב-1945 לחנה וזאב טישלר, ספרים במקצועם. בתחילת מלה"ע השנייה ברחו הוריו, כל אחד לחוד, לרוסיה. שם בגלות ההיא, הם הכירו זו את זה ויצרו משפחה "ויצרו גם אותי" מספר טוביה. אחרי המלחמה ההורים עם בנם התינוק חזרו לוורוצלב (ברסלאו) בפולין, להמשך חייהם כבעבר.

מספר טוביה:

עד כיתה ה' גדלתי בוורוצלב בחיים נורמטיביים בתנאים של התקופה ההיא. כילד למדתי שם גם ריקוד ובלט ונגינה בכינור. מאז השפה הפולנית שגורה על פי. עם עלייתו של גומולקה לשלטון נפתחו השערים לעליה והורי החליטו לעלות לישראל. הם ויתרו על האזרחות הפולנית ועלינו ארצה לשיכון ד' בבאר שבע. אבי עבד לפרנסתנו כפועל בניין. בהיותי בכיתה ח' עברנו לראשל"צ שם התגוררנו תקופה ארוכה.

בגיל 16 הלכתי ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה, במגמת חשמלאות מטוסים ועם גיוסי לצבא הוצבתי בחיל האוויר.

כאן מתחיל עידן הריקוד.

בנסיבות מסוימות, שלא אפרטן, נקלעתי לחוג ריקודים של שלום עמר ז"ל והוא התרשם ממני כבעל פוטנציאל ריקודי מבטיח. זה היה ב-1965 תאריך משמעותי מאד בחיי. שלום עמר, ללא הכנות מיוחדות, שלח אותי היישר אל יונתן כרמון, בלי אודישנים ומבחנים מיוחדים. משום מה התקבלתי ללהקה ומיד שולבתי בתוכנית מופע בהדרכת כרמון.

קיבלתי חופשה מיוחדת מהיחידה הצבאית והצטרפתי למסע הופעות באולימפיה בפריז, שלושה שבועות של חלום בלתי נתפס. הייתי אז בן 20 במסע חלומי אדיר. אחת הרקדניות בלהקה הייתה נערה בשם אופירה, בין היפות והמוכשרות בלהקה של כרמון, שלימים היתה אשתי וכך זה עד היום.

השתחררתי מצה"ל והשתלבתי כל כולי בלהקת כרמון המופלאה של הימים ההם. 15 שנה רקדתי בלהקה זו ממש כרקדן מקצועי עם המשכורת והתנאים הנאותים (הצנועים). זו הייתה התקופה היפה בחיי.

עם להקת כרמון עשינו מסעות עולמיים. אחרי מלחמת ששת הימים ערכנו מסע של שנה בקהילות יהודיות ולא יהודיות בעולם. הופענו בדרום אמריקה, דר' אפריקה, קנדה, ארה"ב, ארצות אירופה. במסעותינו חזרנו מדי כמה חודשים לארץ, וכאן יכולתי לסטות קצת לעיסוקים אחרים, בתחום המחול כמובן.

מחזות זמר והצגות.

השתתפתי כרקדן במחזה "הלו דולי" עם שרגא פרידמן וחנה מרון. רקדתי בהופעות האחרונות של המחזמר "קזבלן" בתיאטרון של גיורא גודיק ולאחר מכן התקבלתי לחזרות למחזמר "גבירתי הנאוה" (מהדורה שנייה) עם רבקה רז, אך לא הופעתי כי העדפתי לנסוע עם להקת כרמון לחו"ל.

הופעתי הרבה בתצוגות אופנה, באופרה הישראלית ובמופעי מחול בטלוויזיה עם הכוריאוגרף יעקב קלוסקי. תוך כדי הופעותינו נשאתי לאישה את הרקדנית מלהקת כרמון – אופירה, איתה אני חולק את חיי עד היום.

ככה המשכתי בפעילות המחול עד גיל 40.

אני יכול לסכם תקופה זו ככיף ענק. זה לא מקור הכנסה יוצא דופן אבל זה מקור הנאה, גאווה והרחבת אופקים בלתי נדלית. תקופה ארוכה מתוך 15 שנות להקת כרמון גם שימשתי כאסיסטנט ליונתן עצמו.

חשוב לציין שכרמון הוא "אורים ותומים" לכל העוסקים בתחום זה. הוא גם אבי ריקודי העם בישראל עם כמה נכסי צאן ברזל כמו "הרועה קטנה," "מעמק לגבעה", "אל תירא" ועוד (ראו כאן).

כרמון יצר את ריקודיו לבמה ודני עוזיאל ז"ל פישט אותם, את הריקודים האלה, והתאימם לריקודים בחוגים כפי שהם נרקדים היום בארץ ובעולם. יונתן הוא גם היוזם והמוציא לפועל של "פסטיבל כרמיאל".

• ואחרי גיל 40?

כשהגיע הזמן ועם הגיל, ירדתי מהבמה כרקדן פעיל. התחלתי לעבוד עם להקות מחול ככוריאוגרף עצמאי. הלקה הראשונה בה עבדתי ככוריאוגרף היתה להקת "גוונים" מראשל"צ בניהולה של אילנה שגב. כך 12 שנה עם להקה זו, הלהקה הייצוגית של ראשל"צ. כך במופעים של להקת "גוונים" עם ריקודי במה –  "הורתי" ו"שדמתי" בפסטיבלים בארץ ובעולם.

כיום אני עובד עם 3 להקות מחול:

1. להקת "וותיקי פתח תקווה" מוכרת בארץ ובעולם, איתם אני עובד כבר 20 שנה.
2. להקה נוספת שלי הינה "הורה הרצליה" אותה הקמתי יחד עם האקורדיוניסט דני שלמון וזוגתו סמדר ניר. איתם אני עובד עד היום.
3. לפני מספר שנים הקמתי את להקת "הורה גזר" של מועצה אזורית גזר איתם אני עובד עד היום.

בכל הלהקות שלי הטמעתי את הסגנון של יונתן כרמון, כאמור, האורים ותומים בתחום זה.

להנאתי גלשתי לסגנונות שונים, אותם גם לימדתי בסטודיו בזמנים של בין לבין. במסעותיי בארה"ב בין ההופעות, בזמני הפנוי נרשמתי לסטודיו לג'ז וגם לסטפס. אהבתי את מוזיקת הג'ז ובארץ והקמתי סטודיו למחול יחד עם שלמה רוזמרין (רוזה). להנאתי אני לומד סטפס אצל יובל בק בר"ג.

יוצר ומדריך של ריקודי עם.

כידוע, בכל החוגים לריקודי עם רוקדים את ריקודיו של טוביה, כשרבים מהם קובעו כקלאסיקות לאורך זמן רב. משך שנים מקיים טוביה חוגים שבועיים בהרצליה ורעננה עם חבורת מעריצים אוהבי הסגנון העממי ה"ארץ ישראלי".

טוביה מספר:

בשנות ה-80 והלאה היה יואב אשריאל ז"ל מארגן השתלמויות למדריכים שם נלמדו ריקודים חדשים וחזרו על ריקודים קודמים. כמו אחרים, גם אני הגעתי להשתלמויות כדי ללמוד את הריקודים החדשים. הייתי כבר אז חזק בברנג'ה ומוכר בתחום, ויואב התייחס אלי כבר סמכא, שותף למערכת. יום אחד פנה אלי יואב: "טוביה, איך זה שעד היום לא חיברת ריקוד?! מהיום בכל השתלמות אתה מביא ריקוד חדש פרי יצירתך". קיבלתי את 'הפקודה' ובהשתלמות הבאה באתי עם הריקוד "ככה וככה" לפי שיר של שלום חנוך. הריקוד התקבל טוב באותה השתלמות, נקלט היטב והפך מיד לחלק מרשימת "רבי המכר".

כך מדי השתלמות הבאתי ריקוד חדש, כבקשתו של יואב אשריאל. במסגרת זו לימדתי למשל את "הצל ואני", "רינה", "זינגואלה", "שי" ועוד רבים וטובים. בהמשך למשל גם את "פגישה לאין קץ" וכך עד היום כ-80 ריקודים המוכרים לרוקדים בארץ ובחו"ל (הנה כאן). במשך שנותיי גם הדרכתי בארצות שונות במחנות רוקדים ביפן, ארה"ב, אוסטרליה, אירופה – תרומה עולמית.

• טוביה, ברשותך על יצירת ריקודי החברה והאקטואליה של ישראל הרוקדת. מה זה ליצור ריקוד? מהו ריקוד טוב? משהו על חוגי הריקודים בימינו?

אצלי לחבר ריקוד זה משהו נפשי. השיר – הלחן, המילים – צריך לעשות אצלי משהו בגוף בנשמה. הלחן חשוב יותר אבל אני גם מגיב לתוכן המילולי, כמו למשל חיבוק בשיר יביא בצורה מסוימת חיבוק בריקוד וכו'. ריקוד חדש בכלל צריך להביא גם משהו חדש, איזשהו אלמנט חדש ולא לחזור כל פעם על צעדי החילוף השגרתיים. הריקוד צריך לאתגר את הרוקדים ועם זאת להיות פשוט. אבל ליצור ריקוד פשוט זה הכי קשה.

כל ריקוד צריך להיות מיוחד ולא משעמם. וכאחד שמחשיב את עצמו כמבין במוזיקה אני מקפיד מאד על עריכת ההקלטה לצורך הריקוד: חיתוך נכון של קטעי המעבר (עיבוד), הקצב, וכך יצירת השלמות של הריקוד לקראת הצגתו לקהל רוקדי.

באשר לשאלתך על הנעשה בחוגי הריקודים ובכלל, לדעתי אכן היצף הריקודים החדשים לא בריא. הרי ריקודים רבים נמוגים אחרי שבועיים שלושה, אז כנראה שאינם תופסים את אהבת הקהל. ריקודים טובים לא נשכחים גם אחרי 50 שנה, והם נכסי צאן ברזל ברפרטואר הכללי. ובכלל הרוקדים בוחרים את החוג והמרקיד לפי הסגנון האהוב עליהם, אם זה מהסוג הישן יותר, אם כאלו השקטים יותר, או דווקא הריקודים הקצביים יותר, העם קובע. ותראה, אנחנו רואים תופעה שלעתים חצי מהרוקדים יושבים בצד כבר עם תחילת הלימוד. הסגנון פשוט לא לטעמם.

• והעתיד? טוביה, איפה הצעירים בחוגים ובהרקדות של ריקודי העם שלנו?

אכן, הסגנון הזה כנראה לא מדבר אליהם. הם מחפשים משהו כמו היפ הופ, טראנס. אנחנו האמונים על תפוצת ריקודי העם, צריכים למצוא את הסגנון שיתאים גם לצעירים, ושיוכלו להשתלב בפעילות הפנאי היפה הזאת. ובכל זאת יש גם לא מעט צעירים שנהנים לרקוד עם המבוגרים יחד באותו חוג, שילוב דורות מבורך.