באופן מעניין, הפינים אינם קוראים למדינתם בשם הגרמני שלה פינלנד, אשר מתורגם בערך ל״ציידי הצפון״. השם הפיני המקורי הוא סואומי (Suomi), מילה המגיעה ממשפחת השפות הפינו־אוגריות ומשמעותה ״ארץ״. במקור, סואומי התייחס רק למה שהוא כיום דרום־מערב פינלנד, ורק מאוחר יותר הפך לשם של המדינה כולה.

בשנת 1809, לפני שפינלנד סופחה לרוסיה, היא הייתה חלק מהאימפריה השוודית. עד אז, כמעט ולא היו יהודים בשטח, שכן תחת השלטון השוודי, רק הכנסייה הלותרנית הייתה מותרת. מהגרים שרצו להתיישב בשטח השוודי נאלצו להסכים להתנצר. מבחינה זו, אפילו בתוך האימפריה הרוסית, שום דבר לא השתנה בדוכסות הגדולה האוטונומית לזמן מה, שכן מערכת החוק השוודית נשמרה. רק מאמצע המאה ה־19 ואילך, יהודים ששירתו בצבא הצארי התקבלו ויכלו להישאר בשטח פינלנד החדשה, מצב שעוגן בחוקים בשנים 1858 ו־1869. זכויות אזרח מלאות לא הוענקו ליהודים עד 1917.

במלחמת האזרחים הפינית של 1918, ״פינלנד הלבנה״ יצאה מנצחת על ״פינלנד האדומה״ בעלת הנטייה הבולשביקית. תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה הובילה לאובדן ההשפעה על פינלנד, וכתוצאה מכך לעצמאותה של פינלנד בשנת 1918.

במהלך מלחמת העולם השנייה (1941–1944), פינלנד נלחמה לצד הרייך הגרמני נגד ברית המועצות. בתקופה זו, למרות לחץ חזק מצד גרמניה, הרשויות הפיניות לא חוקקו חוקים אנטי־יהודיים. עד 1945, כתוצאה ממלחמת העולם השנייה, פינלנד נאלצה לוותר על שלושה שטחים מזרחיים בלתי־רציפים לטובת ברית המועצות, המייצגים כ-11% משטחה דאז. אלה כללו את אזורי פצ׳מו (Petsamo), סאלה (Salla) וקרליה, שכללו את העיר ויבורג, שהייתה באותה עת העיר השנייה בגודלה בפינלנד.

בשנת 1906, פינלנד הייתה המדינה הראשונה באירופה שהנהיגה זכות בחירה אקטיבית לנשים ברמה הלאומית (המדינה השלישית בעולם אחרי ניו זילנד ואוסטרליה), זכות שחלה גם על האוכלוסייה היהודית. באותה שנה, בית הכנסת הגדול ברחוב מלמינקטו (Malminkatu) בקמפי (Kamppi), רובע בהלסינקי, נפתח לאחר תקופת בנייה של כחמישה עשר חודשים בלבד.

משנת 1918 ואילך, יהודים יכלו לקבל אזרחות פינית עם זכויות מלאות. כיום, חיים בהלסינקי כ־1,400 יהודים, בתוך אוכלוסייה כוללת של 1.3 מיליון, וכ־200 נוספים בטורקו (Turku) – שם בית הכנסת השני של פינלנד – שהיא כיום העיר השלישית בגודלה במדינה אחרי טמפרה (Tampere). כ־200 יהודים נוספים חיים במקומות אחרים. עם זאת, המספרים משתנים, וחלק מהמקורות מציינים רק 900 יהודים בהלסינקי.

העיר ויבורג (Viipuri) שהוזכרה כבר, החזיקה במעמד מיוחד בתוך פינלנד. שטח זה, המכונה ״פינלנד העתיקה״ (Old Finland) הועבר משוודיה לרוסיה כבר בשנת 1710 והחזיק במעמד מיוחד תחת רוסיה הצארית, שאפשר זרימה מוגבלת של יהודים. בית כנסת הושלם בעיר זו בשנת 1910 (מה שהפך אותו לבית הכנסת השלישי בפינלנד משנת 1918 ואילך). עם זאת, הוא נהרס לחלוטין על ידי הפצצות רוסיות בדצמבר 1939 במהלך מלחמת החורף בת שלושה וחצי חודשים בין פינלנד לברית המועצות.

השפה הרשמית של פינלנד אינה רק פינית, השייכת למשפחת השפות האוראליות. שוודית מוכרת כשפה רשמית שנייה ומדוברת כשפת אם על ידי קצת יותר מחמישה אחוזים מהאוכלוסייה (כ־5.65 מיליון איש). מעמד מיוחד יש לאיי אולנד (Åland Islands), עם כ־31,000 תושבים בדרום מערב המדינה, שהושג דרך חבר הלאומים בשנת 1920, ושוודית היא השפה הרשמית שלהם.

נראה שפינלנד היא היחידה מבין חמש מדינות ה"מועצה הנורדית" שבה ריקודי עם ישראליים ממלאים תפקיד משמעותי. בארבע המדינות האחרות (דנמרק, איסלנד, נורווגיה ושוודיה), לא ידועות קבוצות ריקוד עכשוויות המציעות רק ריקודי עם ישראליים. הריקודים שלנו, במקרה הטוב, ימצאו רק באופן ספורדי במעגלי ריקוד בינלאומיים. יידרש מחקר נוסף כדי להסביר את הסיבות הסוציולוגיות לכך.

פינלנד היא השלישית בגודלה בשטח מבין המדינות הנורדיות ורק הרביעית בגודלה באוכלוסייה. עם שטח של 338,472 קמ״ר (130,685 מייל רבוע), פינלנד היא בערך שמונים אחוז מגודלה של קליפורניה או פי חמישה עשר מגודלה של ישראל. בירת פינלנד, הלסינקי, הממוקמת בדרום הרחוק של המדינה, נמצאת פחות או יותר באותו קו רוחב כמו אנקורג׳ (אלסקה).

קוראים נאמנים של מגזין "רוקדים־נרקודה" אולי זוכרים את גיליון מס׳ 67 (יולי 2005), ובו כתבה של ירון מישר על חוויה שלו, בת שבעה ימים, בעיר אולו (Oulu) תחת הכותרת ״הופה-הופה-הופה-הופה היי – רשמים מהדרכת ריקודי עם ישראליים בפינלנד״. אירוע בן שבוע זה נחשב כה חשוב באזור, עד כי דווח עליו בגיליון ה־6 באפריל 2005 של המגזין המקומי, הלא משמעותי במיוחד מבחינה לאומית, ״סוומנמאה״ (Suomenmaa), תחת הכותרת ״זיעה על הפנים, אבל חיוך על השפתיים״.

כדי להשיג תובנה אובייקטיבית ככל האפשר על סצנת הריקוד הישראלי הנוכחית פניתי ללינדה האסן (Linda Hasan), מטעם ההנהלה של הקהילה היהודית בהלסינקי׃ ״ריקודי עם״, היא השיבה, ״במיוחד הורה, מהווים תמיד חלק גדול מהמסיבות, כמו חתונות ובר/בת מצווה, אבל מעולם לא נתקלתי במפגשים של ריקוד ישראלי, או בקבוצה מבוססת בפינלנד המתמחה בריקודי עם ישראליים״. הקהילה היהודית של פינלנד, שנוסדה בשנת 1906, חוגגת השנה את יום השנה ה־120 שלה ותארגן הרבה אירועי תרבות וחגיגות לאורך השנה. בהמלצתה של לינדה, פניתי לרקדנית יהודיה-פינית בשם אירנה ג׳לין (Irene Jelin), אשר נחשבת לחוקרת ולחלוצה מוכרת של ריקוד מזרחי (מזרח תיכוני או ״איטאמאינן״ itämainen) בפינלנד.

אירנה התחילה לרקוד בלט בשנת 1966. היא שהתה במשך כשנה בישראל בסביבות 1970, תחילה כמתנדבת בקיבוץ נתיב הל"ה, מאוחר יותר כאולפניסטית (לומדת עברית) בקיבוץ עין השופט. זו הייתה התקופה היחידה שבה אירנה הייתה במגע ישיר עם ריקודי עם ישראליים, מעבר לכך, היא מעולם לא הייתה מחוברת או מעורבת בכל מה שקורה בפינלנד בהקשר של ריקודי עם ישראליים.

עם זאת, זה לא אומר שאירנה הייתה מנותקת לחלוטין מהשפעות ריקוד יהודיות. להיפך׃ כפי שדיווחה בהרצאה בוועידת הפורום הנורדי הבינלאומי ה־8 למחקר ריקוד (NOFOD) בשטוקהולם (12–15 בינואר 2006), היא עבדה כמורה לספורט וריקוד בעיירה הקטנה קוהמו (Kuhmo) (כשש מאות קילומטרים צפונית להלסינקי ליד הגבול עם רוסיה, עם אוכלוסייה של כ-7,500) במהלך שנת הלימודים 2004–05, והדריכה את תלמידיה בסגנו ריקוד הכלייזמר. תלמידיה למדו כיצד לרקוד ריקודי מעגל וריקודי זוגות, ריקודי חתונה וריקודי עם. תצפית מעניינת אחת הייתה כיצד קהילה דתית שמרנית, לדוגמה קוהמו, הממוקמת בין ״שטחים גדולים של יערות עמוקים וחיות בר כמו דובים וזאבים״, התמודדה עם הגישה היהודית הנראית כמקלה יותר כלפי הדת, והיא אומרת׃ ״המרחק התרבותי בין האווירה השמחה אך עדיין מוכוונת-דת של חוויית המוזיקה והריקוד הכלייזמרית בחגיגת חתונה יהודית, בניגוד לדרך הפינית המסורתית, הישנה והאדוקה של חגיגת חתונות, בולט. ואכן לא היינו 'דתיים מדי' בשיעורי הכלייזמר בקוהמו וכולם נהנו מהריקוד למרות האמונות השונות בנוגע לנכון ולא נכון במגע בין אנשים״.

ללא תלות במוסדות יהודיים או ישראליים, ריקודי העם הישראליים ביססו את עצמם במידה רבה בקבוצות כנסייתיות בפינלנד, המבטאות את הקשר שלהן לאלוהים ולמדינת ישראל דרך ריקוד, במיוחד דרך טקסטים עבריים וצירופי צעדים ישראליים.

רעיון ייחודי כנראה ברחבי העולם, לפחות בתחום ריקודי העם הישראליים, מומש ב־30 באפריל 2017׃ עשרים ושבעה אנשים המתעניינים בריקודי עם ישראליים, נפגשו תחת הנהגתה של הלקה מקלא (Helka Makela), כדי לתאם שיעורי ריקוד ואירועים ברחבי המדינה. המטרה הייתה למנוע התנגשויות עתידיות בלוחות הזמנים של האירועים המתוכננים. היו תוכניות לקיים סוף שבוע ריקוד-לאומי שנתי בצפון או בדרום המדינה, שבו ניתן יהיה לרקוד יחד ריקודים ישנים שכבר מוכרים, כולל האפשרות להקים קבוצת מתחילים, במידת הצורך.

באופן כללי, ניתן לומר ש"פינלנד רוקדת", אין ספק! עם זאת, נראה שהריקודים הישראליים בפינלנד משלבים אלמנטים רוחניים מסוימים שכמעט ולא ניתן למצוא כיום בישראל.

ריקודי עם ישראליים לא היו קיימים בפינלנד ללא הפינים הלא־יהודיים. רוב מדריכי הריקוד המוזכרים במאמר זה הן נשים. מספר הגברים הוא למעשה לא יותר מחמישה. הפער באחוזים גדול אף יותר כשאנו מסתכלים על הרוקדים המשתתפים בקבוצות הריקוד.

ככל שהתעמקתי יותר בחיפוש מידע על ריקודים בפינלנד, הבנתי שיש גם קבוצות הרוקדות ריקודי עם ישראליים בשביל הכיף, או משתמשות בהם למטרות פולחן נוצרי.

תודה מיוחדת לאליסה היינונן (Elisa Heinonen), שסיפקה תמיכה ניכרת ביצירת קשר עם הקבוצות השונות, במידע הנוסף ובתצלומים; בלעדיה, רשימה זו כנראה הייתה נשארת די לא שלמה.

וים ואן דר קואוי (1946) נחשב לאדם שהביא את הריקוד הישראלי לפינלנד. שמו עולה לעתים קרובות בקשר לקבוצות ריקוד אחרות, כפי שיראה להלן. וים אינו פיני; הוא נולד ברוטרדם, הולנד. בגיל 17 פגש קבוצה בעיר הולדתו שרקדה ריקודי עם בינלאומיים בליווי מוזיקת אקורדיון חיה וזוהי תחילתו של תחביב שנמשך עד היום. המורה הראשון שלו היה ג׳ון קסטליין (John Casteleijn), שהפך מאוחר יותר למנהל קבוצת הריקוד ״רדוסטן״ (Radostan), שבה וים רקד משנת 1971 עד 1973. הרפרטואר של הקבוצה כלל ריקודים בנושאים תימניים וחסידיים.

הקשר הראשון של וים עם פינלנד היה בקיץ 1967 כאשר השלים התמחות בת ארבעה שבועות במשתלת עצים. לצד עבודתו בחברת אדריכלות נוף, עסק גם בריקודי עם. בהתחלה, הוא לימד ריקודי עם בינלאומיים – בעיקר ישראליים, כמו גם ריקודי בלקן – שניים עד ארבעה ערבים בשבוע במרכזי תרבות עירוניים. כדי להישאר מעודכן, הוא היה נוסע להולנד כדי להשתתף בקורסי ריקוד על מנת להרחיב את רפרטואר הריקוד שלו. באחד מאותם קורסים פגש את יונתן גבאי (Yonatan Gabay) (1933-2011), ולמד כמה מהריקודים שלו, כמו ״צדיק כתמר״ (1965), ״מלאך מסולם יעקב״ (1972), ו״ידיד נפש״ (1971). וים עדיין מחשיב את יונתן גבאי כמודל הריקוד הגדול ביותר שלו.

וים השתתף כנציג פינלנד, בכנס בשם ״סמינר על התנ״ך בריקוד״ שהתקיים ב-5-9.8.1979, בהובלת המכון הבינלאומי לתיאטרון (ITI), ארגון אמנויות הבמה הגדול בעולם ביוזמת אונסק״ו ושנוסד בשנת 1948. הניו יורק טיימס דיווח על כך בעמוד 20 של מהדורת ה־14 באוקטובר 1979. אחת ממטרות סמינר זה הייתה תרגום מוטיבים ונרטיבים תנ״כיים לריקוד. רוב המשתתפים היו מורים לג׳אז, ריקוד מודרני ובלט. הכנס כלל גם הופעה של להקת ״ענבל״, להקת מחול שנוסדה בשנת 1949 על ידי הכוריאוגרפית שרה לוי־תנאי שבמקור שאבה ממסורות תנועה תרבותיות-יהודיות-תימניות.

האגודה הפינית־ישראלית בהלסינקי ארגנה ערב ריקוד ישראלי שבועי למתחילים ולמתקדמים, שאותו הוביל וים. כדי להתמודד עם שטף הריקודים החדשים מישראל, החל וים להזמין מדריכי ריקוד מחו״ל. ראשון הוזמן לאו ואודמן (Leo Waudman) מהולנד, מומחה לריקודים ישראליים ובמיוחד ריקודים בולגריים. בשנת 1986, הוא הביא להלסינקי מגרמניה את פרידל קלוקה־איבל (Friedel Kloke-Eibl) (1941), מומחית בעלת שם עולמי בריקודי קודש.

הקורסים של וים הפכו כה מוצלחים עד ששגריר ישראל בהלסינקי (1988-1990), אשר נעים (Asher Naim), אפילו השתתף באחד מהשיעורים האלה עם אשתו. וים אף קיבל ב-1991 מימון מהשגרירות שאפשרה לו לבלות שבוע בלימוד ריקודים בישראל. כיום, נראה ששגרירות ישראל בהלסינקי אינה מודעת לכך.

ב-1979, החל וים ואן דר קואוי ללמד בערים שונות באירופה, בווילנדי (Viljandi), העיר השישית בגודלה באסטוניה, ובמספר בתי ספר "ולדורף" במדינה זו. קורסים רבים נוספים נפתחו בערים גרמניות שונות במהלך שנות ה־90, כמו שטוטגרט, פרייבורג אים ברייסגאו, והמבורג, האחרונה בהנהלת האנס־הרמן פירוס (Hans-Hermann Firus), ובסנט גאלן (שוויץ) בהנהלת מריון בקר (Marion Becker), המתגוררת בליכטנשטיין. משנת 2003 ואילך, שמר וים על קשר עם אוסטריה, במדינות שטיריה וקרינתיה, בהנהלת מורת ריקוד עממי אווה תמסל (Eva Themessl).

הקשרים הבינלאומיים של וים נשמרו במשך כמה עשורים. חלק מקבוצות הריקוד שלו מהעבר עדיין באות להלסינקי לביקורי חזרה, ומפגשי ריקוד.

כיום הוא עדיין מלמד ריקודים ישראליים ובינלאומיים שלוש פעמים בשבוע, באופן מסורתי במעגל עם אחיזות ידיים. ״ריקודי החלוצים״ הם המועדפים עליו. כמובן, וים מבין שעם הסיבובים הרבים בריקודים המודרניים של רפרטואר ריקוד העם הישראלי, לא תמיד אפשרי לשמור על אחיזת ידיים ברציפות.

השיעורים שלו מיועדים בעיקר לקשישים, דבר המאכזב מעט את וים; הוא היה רוצה שיהיו לו כמה משתתפים צעירים יותר, כפי שהיו לו בתחילת פעילותו. בימי שלישי יש לו קבוצה של 20-25 רוקדים, רובן נשים.

הריקודים המועדפים עליו עדיין כוללים ״הרמוניקה״ של רבקה שטורמן (Rivka Sturman) (1945), ״ובנה ירושלים״ של בנצי תירם (Bentzi Tiram) (1975), ״עוד ישמע״ של יונתן גבאי (1975), ו״משאת נפשי״ של משה תלם (Moshe Telem) (2009). במבט לאחור, וים ואן דר קואוי שמח מאוד שגילה תחביב כזה של ריקוד עממי לפני כמעט שישים שנה. מעל הכל, דרך הריקודים הוא יצר חברויות מאוד מיוחדות הן בפינלנד והן בחו״ל.

 אינגו / אינקו Ingå / Inkoo – ויווקה אונרוס Viveca Unnérus viveca.unnerus@fimnet.fi

ויווקה אונרוס (1943) גרה באינגו (aIng), בערך 60 קילומטרים מערבית להלסינקי, בקהילה דוברת שוודית ברובה. היא נולדה באקנס (Ekenäs), כ־30 קילומטרים מערבה, עיירה דוברת שוודית. לא מפתיע אפוא ששפת האם של ויווקה היא שוודית. כפי שאמרה לי, היא תמיד הייתה משוכנעת שהוראה היא אחד המקצועות הקשים ביותר, בהתחשב באחריות העצומה הכרוכה בה, ולכן היא העריצה מורים רבים. היא מעולם לא יכלה לדמיין עצמה כמורה, ובוודאי לא מדריכת ריקוד.

כרופאה הגרה אז בהלסינקי, היא עבדה ימים ארוכים ולעתים קרובות לילות, אך בדרך כלל ראתה רק כמה אנשים בכל פעם. עם זאת, כשהשנים עברו וארבעת ילדיה כבר היו בבית הספר, סוף סוף מצאה את הזמן לאסוף קצת אנרגיה ולחפש ״תחביב מרגיע״.

במקרה, בקיץ 1982, היא שמעה על קורס סוף שבוע בריקודי עם ישראליים, ואכן נרשמה עם חברה מבלי שהיה לה מושג קלוש למה לצפות. התוצאה הייתה התלהבות מוחלטת מהרגע הראשון. אחד מהריקודים הראשונים שלה, ויווקה נזכרת, היה ״מיזרלו״, מילולית ״ילדה מצרית״, שכידוע, שייך לרפרטואר של ריקודי עם בינלאומיים וכנראה עוצב בשנת 1945 על ידי ברונהילדה דורש (Brunhilde Dorsch), (אוניברסיטת דוקסן, פיטסבורג.)

במשך שנים רבות השתתפה ויווקה בערבי הריקוד בהלסינקי בהנהגת וים ואן דר קואוי, והשלימה את אלה בסדנאות סוף שבוע בהנהגת מדריכים אורחים, בעיקר מהולנד, אך גם מישראל, בולגריה ורומניה. אחד המדריכים היה טום בוזיג׳יאן (Tom Bozigian) (1938) מקליפורניה, הידוע היטב במעגלי ריקוד בינלאומיים בזכות הריקודים הארמניים והרוסיים שלו. בסוף שנות ה־90, יעקב עדן (Yaakov Eden) (1942-2025) הגיע מניו יורק ללמד ריקודים ישראליים, ביניהם, כפי שויווקה נזכרת, ״דבקה רפיח״ (משה פרסר Moshe Presser, 1946).

זוג שוודי־נורווגי גם הגיע פעם ולימד ריקודים יפים מיוגוסלביה. ויווקה אהבה את הקצבים המאתגרים יותר. בשיחתנו, היא התלוננה שוים נטה להזניח את הריקודים המתקדמים יותר האלה, והעדיף ללמד ריקודים מוכרים יותר עם צעדים פשוטים יותר.

כשויווקה התבקשה לקבל את תפקיד אחת משלוש המנהלות של קבוצת הריקוד הישראלי בהלסינקי, היא הסכימה בשמחה. תפקיד זה פתח לה עולם חדש לגמרי של תרבות יהודית עשירה. במקביל, במשך כעשרים שנה, היא למדה עברית עם מורה לחינוך דתי בדימוס מבית הספר היהודי בהלסינקי; אמנם, פחות על דקדוק ויותר על תרבות והיסטוריה.

כשבעלה, האנס־אנדרס (Hans-Anders), פרש לגמלאות בשנת 2007, הם עברו לאינגו, כפר של כ־5,500 תושבים, שעה נסיעה מערבית להלסינקי. גם היום, הם עדיין נוסעים להלסינקי בכל יום שני לרקוד עם הקבוצה הותיקה שלהם. בימים אלה, יואל ילילומה (Joel Yliluoma) וריקה רנטה (Riikka Ranta) הם הפעילים בקבוצה, מלמדים את כל הריקודים החדשים מסופי השבוע הגדולים בפינלנד עם מדריכים אורחים. כך ויווקה מעודכנת בריקודים החדשים יותר.

ויווקה התמקדה בעבר בהוראה וטיפוח ריקודים ישנים מימי החלוצים של ישראל, ריקודים שכיום זמינים בקלות לכולם ב"רוקדים". בסך הכל, היא עבדה כמדריכת ריקוד בהלסינקי במשך כעשרים שנה. המחנה הגדול האחרון שבו השתתפה היה במרץ 2025 עם מרסלו מריאנוף (Marcelo Marianoff) מקורדובה (ארגנטינה), שלדבריה, ביקר בפינלנד אחד עשר פעמים. בשנים 2011 ו־2015, היא עצמה הזמינה את מרסלו להוביל סדנאות שארגנה.

הקשר ביניהם התפתח היטב ובנובמבר 2013, היא ובעלה נסעו לארגנטינה לשבועיים, כשקיבלו את ההזמנה של מרסלו לחתונתו.

בשנת 2009, ויווקה פרשה לגמלאות, מה שנתן לה את ההזדמנות להקים קבוצת ריקוד ישראלי עם בעלה בקהילת הכנסייה באינגו. מאז, הם רוקדים כמעט בכל ערב שישי. בעלה נשאר המשתתף הגברי היחיד, למעט בערבים שבהם מצטרפים כמה חברים מהקבוצה בהלסינקי. הקבוצה היא בדרך כלל של שמונה עד עשר נשים מאוד נלהבות ומסורות, ארבע מהן עדיין עובדות ולכן מתחת לגיל שישים. הן ממשיכות לרקוד בדרך כלל באירועי קהילה כמו ימי הולדת והלוויות. ויווקה מדווחת שהיה זה נפלא במיוחד לרקוד עם צעירים במהלך הכנתם ל״בר מצווה״ הלותרנית, שאפילו כללה את הכומר המקומי.

אין להתעלם כאן מהאזכור של המאמר של ויווקה תחת הכותרת ״ריקודי עם ישראליים בהלסינקי״, שפורסם בשנת 2013 בכתב העת ידידות (Yedidut) (ידידות), מס׳ 4/2013. בו, היא מספרת כיצד הכל התחיל בבירת פינלנד ומשם התפתח הלאה.

לפי מאמר שקראתי, ״ריקודי עם ישראליים הם תחביב פופולרי בקרב עמותות ידידות ישראל רבות,״ אני מבין שחיים צמח (Chaym Zemach), בעקבות הזמנה מסניף הלסינקי של התאחדות עמותות פינלנד־ישראל בשנות ה־80, היה כנראה מדריך הריקוד הראשון מישראל שקיים מספר סדנאות בפינלנד.

אפילו בגילה המתקדם, ויווקה עדיין אינה צופה את סוף קריירת הריקוד שלה. כל עוד היא מסוגלת להמשיך, היא אומרת, היא תמשיך לרקוד.

וואסה Vaasa אליסה היינונן elisa.heinonen@netikka.fi

המחול הישראלי בוואסה שעל החוף המערבי של פינלנד, כ־450 קילומטרים צפון־מערבית להלסינקי, החל בשנות השמונים. מאחר שהמבנה וההתארגנות השתנו שוב ושוב במהלך 45 השנים האחרונות, ניתן לספק רק עדכון קצר יותר של חמש השנים האחרונות בערך. בקיץ 2021 הגיע יובל טבשי לוואסה. כשישים רקדנים מחלקים שונים של פינלנד השתתפו בסוף שבוע זה שיצר את קבוצת הרוקדים הנוכחית, אותה מנחות אליסה היינונן, אן־כריסטין מטבק, שעבדה כמטפלת ילדים, ופאיבי אהו־פרט, מורה לאאוריתמיה לשעבר בבית ספר ולדורף שיצאה לגמלאות.

למפגשים השבועיים מגיעים עד עשרים משתתפים. שלושת מדריכות הקורס מייחסות חשיבות רבה ליצירת מרחב בטוח לכל המשתתפים, שבו אף אחד אינו נדרש להסביר או לחשוף את מוצאו או זהותו.

למרות שקבוצת הריקוד של וואסה קטנה יחסית, היא מורכבת מחברות ממדינות שונות, ויוצרת אווירה תוססת לאורך כל הדרך. פינית, שוודית ואנגלית משמשות בקבוצה רב־לשונית זו. מדי פעם, עשויות להיות גם שפות אחרות שמדריכות הריקוד מדברות, כגון גרמנית, שלא לדבר על שפת הגוף ומחוות ידיים. לעתים רחוקות אף השתתפו רוקדות מסין או מאפריקה.

בעיקר, רוקדים ריקודים למתחילות ומעט מתקדמות. על צעדים וריקודים המתבררים כקשים לקבוצה, חוזרים כמה פעמים שצריך. הרפרטואר של הקבוצה מורכב מכ־120 ריקודים. סרטוני הוראה וריקוד מאתר "רוקדים" מועברים לעתים בקבוצת הווטסאפ שלה.

במהלך השיעור, שמות הריקודים הנלמדים מתורגמים לעתים קרובות לפינית; ולפעמים אפילו כל מילות השיר. עם הגישה ההומניסטית המיוחדת של הקבוצה, המשתתפות נהנות במיוחד מהמוזיקה ומהמגוון של הסגנונות השונים. ״אנחנו מרגישות חברות ושייכות״, מסבירה אליסה. עם גישה בלתי ניתנת להכחשה כזאת, כולן כבר מצפות לשיעור הריקוד הבא בערבי רביעי!

אליסה (1964) נולדה בעיירה הקטנה אילמיוקי (Ilmajoki), כששים קילומטרים דרומית־מזרחית לוואסה, שיש בה כ־12,000 תושבים ושייכת לאזור אטלא־פוהיאנמאה (Etelä-Pohjanmaa), אחד מתשעה עשר האזורים של פינלנד. היא התחילה לרקוד בהלסינקי בסביבות 1985 בזמן שלמדה עבודה דיאקונית כנסייתית, ולאחר מכן עבודה סוציאלית.

יום אחד הגיע מישהו לשירות הכנסייתי של הסטודנטים והודיע לסטודנטים על האפשרות להשתתף ב"מפגש ריקוד". בהודעה זו, לא היה שום אזכור לריקוד עממי בינלאומי או ישראלי. כמו רבות אחרות, אליסה התרגשה מהצלילים החדשים האלה, שלא היו מוכרים לה. באופן מפתיע, אליסה מצאה שקל לעקוב אחר צעדי הריקוד הראשונים האלה, למרות שמעולם לא רקדה לפני כן.

היו עשרות רקדניות צעירות. הן התחילו לעתים קרובות עם ״ג׳קו קולו״ היוגוסלבי ועם ״אלונלול״ הרומני. בקבוצה אחרת, הן למדו ריקודים ישראליים. אליסה הייתה מעורבת בשילוב מנגינות ריקוד ישראליות במיסה של שירות התפילה שלהן במשך כשנתיים, פעם בחודש עם קבוצת ריקוד המלווה את הטקסים בריקודים כמו ״לאור חיוכך״ (שלום חרמון, 1955), ״ערב בא״ (יואב אשריאל, 1960) ו״יברכך״ (גיורא קדמון, 1980).

אלפו פיונן (Alpo Pajunen) היה המורה הראשון שלה לריקוד. לדבריה הוא זה שלימד אותה לא רק לרקוד, אלא גם לספור את הצעדים ושיטות מבניות אחרות. בקיצור, הוא נתן לה את היסודות. בשלב מסוים, וים ואן דר קואוי פתח שיעור משלו בהלסינקי. הגישה שלו להוראת ריקודים הייתה שונה מאוד. הוא בדרך כלל רק רקד, ולא בהכרח לימד על ידי הכרזה על כל צעד בודד בריקודים. זו הייתה פשוט שיטה אחרת, ובסופו של דבר, לא פחות יעילה.

בעוד חברותיה של אליסה עזבו במהרה, היא נשארה עד 1992, ורקדה בדרך כלל שלוש פעמים בשבוע.

לפני שעברה לוואסה, העיר הגדולה ביותר הקרובה לאזור שממנו הגיעה בתחילה, סיפק לה יוני פיונן (Jouni Pajunen) קלטות עם כמה מאות ריקודים.

בשלב זה אליסה התחתנה, ילדה בן ובת והמשיכה בחיים רגילים. מדי פעם ניסתה להקים קבוצת ריקוד. כך במשך מספר שנים עד שירון מישר הגיע לעיר אולו בפעם השניה בסביבות 2007, ואז החלה ״תקופת הריקוד הגדולה השנייה שלה״.

מאז עד היום היא רוקדת. לאורך השנים השתתפה במספר מחנות ריקוד באירופה, כמו "מחול אירופה", "מחול הונגריה", ושני סופי שבוע של ריקודים ישראליים במינכן.

המקום: אולו / טייוולקוסקי מרייה מאיר Merja Meir merja.meir@hotmail.com

מרייה מאיר התחילה לרקוד ריקודי עם ישראליים בתחילת שנות ה־80. בשנת 1997 התחילה ללמד והקימה בעיר הולדתה אולו, כשש מאות קילומטרים צפונית להלסינקי, קבוצה שקראה לה ״כנרת".

שבע שנים מאוחר יותר החליטה להזמין מדריכי ריקוד מישראל. המורה הראשון שלה לריקוד היה ירון מישר, שאותו הכירה דרך האינטרנט. בכל קיץ מאז ועד 2025 (למעט תקופת הקורונה), היא ארגנה סופי שבוע שנתיים של ריקוד, לעיתים אפילו פעמיים בשנה, כמו בשנים 2006, 2007 ו־2015, עם כוריאוגרפים או מדריכי ריקוד המגיעים מישראל: גידי אייקו ז״ל, בועז כהן, אורן אשכנזי, רפי זיו, הילה מוקדסי ושלמה ממן.

מרייה התעקשה להזמין רק מדריכים ישראליים, כך שמרסלו מריאנוף מארגנטינה היה בהחלט חריג. בשנת 2008 הגיעה למינכן כדי להשתתף בסמינר ה־29 של "ריקודים ישראליים" עם קובי מיכאלי.

משנת 2005, מרייה מלמדת ומפיצה את הריקודים שלמדה בסדנאות באולו, בכל רחבי פינלנד. היא קיימה עשרות מפגשי ריקוד קטנים מהלסינקי עד לפלנד בצפון וממערב למזרח, בכל רחבי המדינה.

מרייה גם למדה ריקודים חדשים בישראל, בה ביקרה לעתים קרובות.

היא חיה שנים רבות בישראל ומדברת עברית. קבוצת "כנרת" שלה באולו ביקרה בישראל בשנים 2007 ו־2010. בשנים העמוסות קיימה 4 מפגשי ריקודים בשבוע, אך כיום אין לה קבוצת ריקוד בכלל בגלל ״מחסור בזמן״. קבוצת הריקוד ״כנרת״ עדיין קיימת תחת הנהגתה של מרייה ועדיין מופיעה באירועים שונים עם אנרגיה מלאה. לדבריה, הקבוצה שלה היא ״כמו יין משובח ועם הגיל היא רק הולכת ומשתפרת״.

המקום: טייטוט – רוקדות צעירות הראויות להכרה קצרה:

הילה קרקסלה hilla.karaksela@gmail.com

פיריטה נימינן kahvikissa23@gmail.com

נלי ואפאקוסקי nvapaakoski@gmail.com

הילה קרקסלה (1997), מקדישה עצמה במחויבות רבה במשך מספר שנים לא רק לריקוד אלא גם, להדרכת ריקודי עם ישראליים. היא החלה לרקוד ריקודים ישראליים בגיל עשר, כאשר אמה, האנה קרקסלה, לקחה אותה לשיעורי הריקוד הראשונים שלה. אמא, חנה, פגשה במחנה זמר עברי חברות שבנוסף לשירה גם רקדו. חנה התאהבה במהירות בריקוד וייסדה במהרה קבוצת ריקוד משלה.

עבור הילה, כל דבר הקשור לריקוד עניין אותה. בגיל ארבע כבר התחילה עם ג'אז ומחול עכשווי. אז, בהתבסס על חוויית הריקוד הקודמת הזו, בתחומים שונים מאוד, היא מצאה את ריקודי העם כחוויה חדשה ומעניינת מאוד, ועד מהרה החלה גם ללמד.

כמה שנים לאחר מכן, הילה והאנה עברו לקנגסאלה (אוכלוסייה של כ-35,000 תושבים, הממוקמת כ-160 קילומטרים צפונית להלסינקי ו-25 קילומטרים מזרחית לטמפרה), שם הילה, אז בת 14, החלה ללמד באופן קבוע ריקודי עם ישראליים לילדים בגילאי שש עד ארבע עשרה. שם פגשה את לייסה (1997) ואת איידה (1999), שהיו בערך באותו גיל. השלוש התחברו מיד, ומאז נפגשו גם מחוץ לשיעורי הריקוד השבועיים שלהן כדי לעשות דברים אחרים יחד.

במקביל, בסביבות שנת 2007, הטה היינונן (1999), בתה של אליסה, החלה כבר בגיל 8 לרקוד גם היא ריקודי עם ישראליים בוואסה עם אימה. ברוקדים-נירקודה #107 עמוד 14 סופר על הטה בפירוט.

אליסה לקחה את בתה באופן קבוע למחנות ריקוד בפינלנד ובחו"ל. לכן לא פלא שבמהלך השנים, הילה והטה נפגשו במחנות ריקוד שונים ולכן היו סקרניות זו לגבי זו. מצד שני, בתחילה, שתיהן התביישו אפילו לברך אחת את השניה.

כאשר לייסה ואידה השתתפו במחול פינלנד 2015 בפעם הראשונה, הן והילה חברתן קיבלו את הטה לקבוצתן. הן שמרו על קשר גם לאחר המחנה. שנה לאחר מכן, נסעו יחד למחול הונגריה בפעם הראשונה ולאחר מכן השתתפו במחנות ריקוד אחרים בפינלנד ובחו"ל. למרות שבמהלך השנים הלימודים "פזרו" אותן ברחבי פינלנד, הן המשיכו להיפגש באופן קבוע, לא רק לרקוד אלא גם לפעילויות אחרות ששמרו על הקשר ביניהן. עד היום הן חברות הכי טובות.

בשנת 2016 התבקשה אליסה היינונן על ידי רוקדים מהעיר סיינאיוקי (כ-80 קילומטרים דרום-מזרחית לואסה) להקים אצלם קבוצת ריקודים ישראליים. מאחר והטה ביתה הצטרפה אליהם מספר פעמים, היא קיבלה במהרה את הובלת הקבוצה. משמעות הדבר הייתה עבורה שעתיים של נסיעות, פעם בשבוע (לשני הכיוונים), זמן רב אותו השקיעה בשמחה בהדרכת הרוקדים המקסימים והאכפתיים של סיינייוקי. עם פרוץ מגפת הקורונה פרשה הטה מהריקוד מסיבות משפחתיות.

חנה החלה להזמין תקליטורים מ"רוקדים" כדי ללמוד ריקודים רבים יחד עם בתה. הריקודים הראשונים של הילה היו קלאסיקות אמיתיות כמו "ניגון עתיק", "לא אהבתי די", "הורה נירקודה" וכמה אחרים. הילה אהבה במיוחד את השמלות שלבשו הנשים בקטעי הווידאו של הריקודים. כיום, היא עוקבת אחר הרבה כוריאוגרפים שהיא מכירה מהרשתות החברתיות ואוהבת לראות ריקודים חדשים רבים מהסרטונים שהיא נתקלת בהם. מדי פעם היא גם בודקת את הסרטונים האחרונים באתר רוקדים.

למעשה היא מכירה את המוזיקה של לא מעט ריקודים לפני שהיא יודעת את הצעדים. לדעתה, הכרת המוזיקה מספקת תמיכה נהדרת ללמידת ריקוד חדש לגמרי! כדי להרחיב את הרפרטואר שלה, היא בדרך כלל מעדיפה ללמד את הרוקדים ריקודים שלא הכירה טוב קודם לכן או שלא הכירה בכלל, כי אז היא צריכה להתכונן היטב בבית .ואז אחרי ההכנה הקפדנית שלה, היא מרגישה בטוחה יותר ללמד ריקוד חדש לאחרים.

כמובן, היא כוללת גם ריקודים שלמדה לאחרונה במחנה או סדנה, למרות שהיא "בדרך כלל קצת יותר בררנית עם הריקודים אלה" מכיוון שהריקודים הנלמדים במחנות הם "בדרך כלל בחירת המורה". יחד עם לימוד הצעדים לריקודים, היא גם בודקת את המילים והאמנים של כל שיר כדי שתוכל לספר לכיתה שלה כמה שיותר פרטים על הריקוד. לפעמים המילים אפילו יכולות להיות גורם מכריע בבחירה או אי-בחירה של ריקוד.

לאחרונה התחילה הילה ללמוד עברית, ובוודאי שכיף למצוא מילים שהיו מוכרות לה דרך המילים של השירים בריקודים. במחול פינלנד 2018, היא גויסה כאחת ממדריכות הריקוד. בשנת 2023, היא ואיידה נסעו עם כרטיס האינטררייל – הרכבת הפנימית – ברחבי אירופה, ממחול הונגריה לסדנה בפראג, ויצרו לעצמן זכרונות בלתי נשכחים במהלך טיול זה של שלושה שבועות. מיותר לציין שסיפורי הטיולים וחוויות הריקוד שלהן בבית החלו לעודד רקדנים צעירים אחרים מטמפרה לנסוע לחו"ל ולרקוד, בדיוק כפי שעשו הילה ואיידה בעבר.

פיריטה נימינן גילתה את הריקוד הישראלי בתחילת 2014. כמה שנים לאחר מכן, התבקשה להצטרף לצוות ההוראה בטמפרה. מאז, היא השתתפה במחנות רבים בפינלנד ובחו"ל. מחנה הריקוד הראשון שלה היה במחול פינלנד בשנת 2015. לאחר מכן, השתתפה במחנות ריקוד שונים ברחבי אירופה. היא פשוט נהנית לראות מקומות חדשים ולפגוש אנשים חדשים, במיוחד כאלה החולקים עמה את האהבה לריקודים ישראליים.

נלי ואפקוסקי (2005) הצטרפה לקבוצת הבנות בשנת 2021 בגיל 16. היא הצטרפה לקבוצת הרוקדים בטמפרה והתלהבה מההתחלה. כמו רבים אחרים לפניה, היא הוקסמה מהשירים והריקודים והתקדמה במהרה מהקבוצה המתחילה לקבוצה המתקדמת, שם נהנתה במיוחד מהאווירה החברתית.

דרך הריקוד, יצרה חברויות רבות, שלא לדבר על הזכרונות הנפלאים מטיולים ומחנות ריקוד שונים. היא אומרת ש"החוויות המשותפות הן כמעט בלתי ניתנות לתיאור ופשוט פנטסטיות".

ויליה ​​הינינן השתתפה לראשונה בשיעור ריקודי-עם ישראליים בקיץ 2021 בסדנה של יובל טבשי בהלסינקי. לא לקח לה הרבה זמן להתאהב בקצב המוזיקה ובשמחת הריקוד המשותף בקבוצה.

בתחילה רקדה בעיקר במחנות ובסדנאות, אך בהדרגה מצאה זמן גם להופיע בערבי ריקודים שבועיים. המחנה הראשון שלה בחו"ל היה מחול אביב 2025, והיא זוכרת בחיבה איך מילאה את ההפסקות באקרובטיקה. ההפתעה הגדולה ביותר עבורה הייתה שהרבה יותר אנשים מהצפוי רצו להצטרף מיד.

פיריטה, נלי, הילה, איידה וויליה ​​(ובמידה מסוימת גם הטה) שייכות לדור החדש של רקדנים צעירים מפינלנד שמצאו שמחה פשוט בתרגול ריקוד עם ישראלי, טיילו רבות בזכותו, ובעיקר התחברו לאנשים בכל רחבי העולם.

המשך בגיליון 121