כאשר משוחחים עם מירי אקוני, קשה להפריד בין המרקידה, המחנכת, היזמית, המנהלת ואשת התרבות. במשך ארבעה עשורים היא פועלת בעולם ריקודי העם והמחול הישראלי כמעט בכל תפקיד אפשרי: מדריכת ילדים, מרקידה למבוגרים, מפעילת חוגים לגיל השלישי, מכשירת מדריכים, יוזמת פרויקטים חינוכיים, מנהלת צוותי הדרכה, מפיקת אירועים, שותפה לפסטיבלים ולמחנות ריקוד, ואף אשת רדיו ותקשורת.

השנה היא מציינת ארבעים שנות פעילות מקצועית רציפה בתחום, ובמבט לאחור ניתן לראות מסלול יוצא דופן בהיקפו. אך אולי יותר מכל, בולטת העובדה שגם לאחר ארבעה עשורים היא עדיין מדברת על עבודתה בהתלהבות של מי שנמצאת בתחילת הדרך.

"אני 'מתה' על העבודה שלי", היא אומרת. "אני ארבעים שנה בתחום, ועדיין קמה בבוקר עם חשק לעשות עוד".

ילדות בקיבוץ והמפגש הראשון עם המחול

מירי גדלה בקיבוץ פלמחים של שנות השבעים והשמונים – קיבוץ במובנו הקלאסי, עם חינוך משותף, חיי קהילה אינטנסיביים ותחושת שייכות חזקה. "הקיבוץ של פעם", היא מכנה זאת. המחול נכנס לחייה בגיל צעיר מאוד. עוד בילדותה רקדה במסגרות שונות, ובהמשך אף הדריכה מתנדבים שהגיעו לקיבוץ.

באותן שנים הייתה התרבות הקיבוצית אחד המרכזים החשובים של ריקודי העם בארץ. בני נוער השתתפו בהרקדות, מחנות וסמינרים, והמחול נתפס כחלק טבעי מהחינוך ומהחיים החברתיים. בתיכון האזורי בגבעת ברנר בחרה לעסוק במחול גם במסגרת הלימודים. עבודת הגמר שלה עסקה בעולם המחול הישראלי וביחסים שבין להקות מחול ממוסדות לבין להקות עצמאיות. כך שכבר בשנים אלה ההתעניינות של מירי בתחום חרגה מריקוד גרידא.

בין השנים 1980-1984 השתתפה במחנות ובסופי שבוע של ריקודי עם לנוער הקיבוצי, שאותם הוביל מישאל ברזילי ז"ל, כך שמישאל הוא אחת הדמויות המשפיעות עליה בראשית דרכה. בכל פעם התכנסו כמאה עד מאה וחמישים בני נוער מרחבי הארץ בקיבוץ אחר. הם הגיעו ברכבות, בטרמפים ובאוטובוסים, בילו יחד סוף שבוע שלם של ריקודים, מפגשים ולימוד. ברזילי נהג להזמין יוצרים ומדריכים מובילים, והמשתתפים נחשפו לעולם ריקודי העם הארצי הרבה מעבר למסגרת המקומית שבה גדלו.

הכניסה למקצוע ההדרכה

בשנת 1987, בגיל עשרים, השלימה מירי קורס מדריכים לריקודי עם בבית המלין בתל אביב. מאותו רגע, לדבריה, לא עסקה בשום תחום אחר. "מהיום הראשון עבדתי במשרה מלאה"" מאז ועד היום היא מתפרנסת באופן עצמאי מעולם המחול בלבד – נתון נדיר יחסית גם בקרב מרקידים ותיקים.

הפריצה המקצועית התחילה בגבעתיים. בבקרים היא לימדה בבתי ספר, בצהריים עבדה בצהרונים ובחוגים, אחר הצהריים פעלה במסגרות עירוניות, ובערב קיימה הרקדות. "חייתי את גבעתיים 24 שעות ביממה".

באותה תקופה הייתה העיר אחד המרכזים החשובים של ריקודי העם לילדים, תחת הובלתו של איצ'ה גיל, שפיתח מערך פעילות רחב בבתי הספר. מירי לימדה בעשרות מסגרות, הפיקה מופעי סוף שנה והייתה שותפה לפעילות שהקיפה אלפי ילדים.

מירי מציינת פה פעילויות בהם חידשה – כך, לדוגמה, הרקדות שבת והרקדות זוגות. במקביל לפעילותה עם ילדים, פיתחה תוכניות מותאמות לאוכלוסיות מבוגרות. עוד לפני שהתחום הפך נפוץ, בנתה תוכניות לגיל השלישי ולמרכזי יום לקשישים. לדבריה, העבודה עם אוכלוסייה מבוגרת דרשה התאמה מקצועית שונה לחלוטין מזו של ילדים – לדוגמא פעילות של ריקוד בישיבה. לשם כך למדה קורסים ייעודיים במכון וינגייט ובמסגרות נוספות. ככלל, הקריירה של מירי אקוני מתאפיינת בלמידה מתמדת. בנוסף לקורס מדריכי ריקודי עם היא השלימה קורסים בכוריאוגרפיה, אימפרוביזציה, אירובי, והתעמלות לגיל השלישי.

ימי הרדיו

מירי אף עשתה קורס של רדיו, קריינות והגשת טלוויזיה. העניין בתקשורת הוביל אותה גם לעבודה מעשית. במשך חמש שנים הגישה שתי תוכניות רדיו שבועיות ברדיו אזורי ברמת השרון. האחת נקראה "הנשים מנוגה והגברים ממאדים" שעסקה בנושאי חברה ותרבות, ואילו השנייה הוקדשה לזמר העברי, למחול הישראלי ולריקודי העם. לדבריה, הכנת תוכנית רדיו היא מלאכה מורכבת: מחקר, איתור מרואיינים, בחירת מוזיקה, כתיבה והפקה. "זה היה מעשיר, זו הייתה חוויה, אך בסופו של דבר נאלצתי, בשל עומס העבודה, לעשות בחירה ולעזוב את התחום" אומרת מירי.

הרהיטות, הדידקטיות והארגון של מירי ניכרים גם בהתנהלות הריאיון, כאילו היא מראיינת את עצמה, ופורסת משנה סדורה ומאורגנת לקראת כתיבה…

רוקדים כחול לבן – אני ישראלי

אם יש נושא אחד שעליו מדברת מירי בהתלהבות מיוחדת, הרי שזהו הפרויקט "רוקדים כחול לבן – אני ישראלי". זהו ללא ספק המרכז המקצועי של פעילותה בעשור וחצי האחרונים.

"אחרי 25 שנה שעשית הכל – גני ילדים, בתי ספר, מבוגרים, הרקדות עד כדי שחיקה – החלטתי לשנות פאזה", מספרת מירי. "שיניתי גישה, והתחלתי לנהל את 'פרויקט כחול-לבן'". היא רואה את הדור הצעיר כמי שגדל בסביבה דיגיטלית, גלובלית ומהירה, שבה התרבות הישראלית המסורתית תופסת מקום קטן יותר ויותר. הפרויקט בא להתמודד עם המציאות הזו. מבחינתה, ריקודי העם אינם רק פעילות גופנית. הם כלי להעברת תרבות. "אני באמת מאמינה שהזמר העברי והמחול הישראלי הם חלק מהזהות שלנו".

מירי השתמשה בניסיונה הרב כדי להקים פרויקט תרבותי וחינוכי ששם דגש על חיבורם של ילדים למחול ולזמר ישראלי, כבר מגיל צעיר. הילדים סופגים ערכים חינוכיים וחברתיים כמו כבוד לאחר, שיתוף פעולה והדדיות, דרך הטמעת המורשת הישראלית ויצירת עולם בו נפגשים ילדים מכל שכבות האוכלוסייה לרקוד יחד.

הפרויקט החל לפני כחמש עשרה שנה בהרצליה, עם שתי מדריכות – מאיה גבע וויקטוריה עטיה. היום מדובר במערכת רחבת היקף הכוללת כ-18 אנשי צוות ופועלת מול שש עיריות. "מנהלת בית הספר "יובל" בתל אביב עברה לנהל את המחלקה של בתי ספר יסודיים בהרצליה, והציעה שנעשה פרויקט. התחלנו עם שמונה או עשרה בתי ספר, כיתות א'-ב'. בסוף שנה עשינו אירוע שיא. ומשם זה הלך והתגלגל".

לרעננה נכנס הפרויקט בזכות טובה נצר, מספר שתיים בעירייה, רוקדת פעילה, שהתעקשה להכניס את "כחול לבן" לעיר. כיום יש עשרה בתי ספר, ונכנסים גם גנים. בחולון התחלנו השנה עם 32 גנים עירוניים השנה, אומרת מירי, ואנו עומדים לגדול, כי המשובים מצוינים.

כיצד אתם בוחרים חומרים לפרויקט?

מירי סיפרה שאינה מסתפקת בלימוד ריקודים. היא בונה תוכנית שנתית המבוססת על שירים נבחרים מהזמר העברי. כל שיר נבחן בקפידה. ומאידך, יש שירים שנפסלים או יוצאים מהתוכנית לאחר שנים.

"הנה דוגמה", מספרת מירי, "עבדנו שנים בגני הילדים עם השיר 'אדון חרדון המפוזר' של לאה נאור ונחצ'ה היימן, ואז הגננות העירו שבשורה ,אדון חרדון פחד מאוד מגברת חרדונה כי הוא היה כזה רזה והיא כזאת שמנה' יש בעיה של דימוי גוף, וזהו, הוצאנו את השיר-ריקוד הזה מהתוכנית. או, לאחרונה, שירי אייל גולן, או השיר המאוד פופולארי כיום, "תמיד אוהב אותי" של יוסף יאיר אליצור והרב שלום ארוש – יש מקומות שראו בזה הדתה.

מאידך, הכנסנו השנה שני שירים – את "חי" של אהוד מנור ואבי טולדנו ואת "לחיי העם הזה" של חיים חפר ודובי זלצר. תוכנית שנתית לגנים כוללת כ-20 שירים. אנו כל הזמן מדייקים את הרפרטואר שלנו.

מירי משקיעה רבות בפיתוח הצוות שלה. "התחלנו משתי מדריכות, גדלנו לארבע, וכיום יש כ-18 אנשי צוות". כל מדריך חדש עובר הכשרה אישית – היא אינה מוכנה להתפשר על איכות. "לעבוד עם ילדים זו אופרה אחרת". המטרה היא לא רק לדעת ריקודי עם, אלא גם לדעת ללמד, להפעיל, לנהל כיתה ולהעביר מסר.

מבין כל הרשויות שבהן פועל הפרויקט, מירי מציינת את פתח תקווה כמקרה ייחודי. העיר אימצה את התוכנית בהיקף רחב במיוחד. בילי עידו, האחראית על תחום המחול באגף הספורט הביאה את הפרויקט לעיר, ורמי גרינברג, ראש העיר, נותן לכך גיבוי מלא. בבתי הספר מתקיימים עשרה מפגשים שנתיים שבמהלכם לומדים התלמידים כעשרים ריקודים. בסיום מתקיים אירוע שיא גדול בהשתתפות אלפי תלמידים, הורים ואנשי חינוך.

בפתח תקווה הורחבה הפעילות גם לגני ילדים ולחינוך המיוחד. לדבריה, מדובר באחד המודלים המרשימים ביותר של שילוב ריקודי עם במערכת החינוך העירונית. "זה אחרת כאשר ההתגייסות היא ברמה עירונית", אומרת מירי, "לעומת, לדוגמה, תוכנית "גפן" בה מנהלי בתי הספר בוחרים תוכניות העשרה, מתוך היצע של 4000 – והפרויקט שלנו נבלע בתוך שלל התוכניות".

התעניינתי האם היא מרגישה שפעילות ארוכת השנים שלה יוצרת דור חדש של רוקדים? מירי מודה שאין לה נתונים. "איני פוגשת רוקדים רבים מהילדים שעברו דרכי", עונה מירי, "אך יש לזכור שאני מפעילה צוות ולא את כולם אני פוגשת אישית. לרוב יש לאנשים פרק בחיים בו הם פחות פנויים לרקוד, אך התוכניות שלנו שותלות את הזרע של החיבור לתרבות הזמר והמחול הישראלים, וזה מגדיל את הסיכוי שהם יגיעו לזה. ילד ששר שירים ישראליים ורוקד אותם בגיל הגן יישא אתו את החוויה הזו גם שנים אחר כך. אולי הוא לא יגיע להרקדה בגיל עשרים. אבל התרבות הישראלית תהיה מוכרת לו יותר."

מרקידים, ארגון, רוקדים

מירי איננה מרבה לעסוק בפוליטיקה של ריקודי העם, אך כאשר הנושא עולה, היא מדברת בפתיחות. בשנות ה-90 מירי הייתה פעילה במשך מספר שנים בארגון המדריכים והיוצרים לריקודי עם. היא כיהנה כיו"ר ועדת הביקורת של הארגון, ומאוחר יותר עסקה ברישום ריקודים. רישום השירים לריקודים, שבעבר נעשה ידנית על ידי אלי רונן, עבר בתקופתו של גדי ביטון כיו"ר תהליך מחשוב, ומירי עסקה בהטמעת המערכת. למירי אף הוצע אז להתמודד על ראשות הארגון, אך לאחר חמש שנות פעילות, היא החליטה להתמקד בפעילויותיה האחרות. תקופה זו נתנה לה מבט קרוב מאד על הארגון.

מנקודת מבטה, אחת הבעיות המרכזיות של התחום כיום היא היעדר מנגנון מקצועי שיסנן את שטף הריקודים החדשים. בעבר פעל מנגנון בלתי רשמי אך יעיל. יוצרים הציגו ריקודים חדשים בפני אנשי מקצוע מובילים כמו יואב אשריאל ז"ל, מישאל ברזילי ז"ל, יהודה עמנואל יבל"א, ועוד. רק חלק קטן מהם הגיע להשתלמויות הארציות. כך נוצרה מסננת מקצועית. היום המצב שונה לחלוטין. כל יוצר יכול להעלות ריקוד ליוטיוב, כל מדריך יכול ללמד אותו, והתוצאה היא הצפה. מאות ריקודים חדשים מדי שנה. רובם נעלמים בתוך זמן קצר.

ביקורת נוספת של מירי נוגעת להשתלמויות המקצועיות. לדעתה, רבות מהן איבדו את אופיין המקצועי והפכו למעשה להרקדות גדולות. היא סבורה שמרקידים פעילים זקוקים למסגרת מקצועית נפרדת – מקום שבו ניתן לדון בבעיות מקצועיות, ברפרטואר, בחינוך, בשיטות הוראה ובכיווני התפתחות. "אני לא צריכה בהרקדה מקצועית לראות את הרוקדים שלי". לדברי מירי, הארגון אינו מבחין בין מרקידים פעילים, לבין הקהל הגדול של אנשים שפעם בחייהם עשו קורס מדריכים. "הייתי מפרידה בין הארגון המיועד למרקידים פעילים, לבין עמותת ידידים המיועדת לשאר הקהל. מרקידים פעילים צריכים התייחסות לצרכיהם – השתלמויות ספציפיות. אחרי זה אפשר לעשות גם פעילויות לאוהדי הארגון. למעט רישום ריקודים, הארגון לא מקיים היום שום פעילות מהותית, וחבל".

אז מי קובע היום את סדר היום של עולם ריקודי העם?, אני שואל. היכן מוקדי הכוח?

"בעבר היו דמויות כמו מישאל ברזילי, יואב אשריאל וישראל שיקר", מספרת מירי. "כיום מוקדי הכוח מפוזרים הרבה יותר: הרשתות החברתיות, היוטיוב, מחנות הריקוד והמרקידים הגדולים יוצרים מציאות חדשה. למעשה, חלק מההשפעה על הרפרטואר ועל הטעם הציבורי עברה מידי מוסדות מקצועיים לידיהם של מובילי קהילות".

שאלתי על השיח על ריקודי מתחילים, וכמה הרפרטואר הקלאסי של ריקודי מתחילים מתאים לנוער של היום. לשאלה זו, מירי סבורה שהדיון על רפרטואר המתחילים הוא אחד החשובים ביותר בתחום. לדבריה, ריקודי העם הם שפה. כמו שלא מתחילים ללמוד ספרות לפני שלומדים לקרוא, כך גם בריקודי עם יש יסודות שחייבים להישמר. עם זאת, היא אינה מתנגדת לחידוש. להפך. לדעתה, יש לשלב ריקודים חדשים באופן מבוקר ומושכל. הבעיה אינה החידוש עצמו, אלא עודף בלתי נשלט של חומרים.

אנשים טובים לאורך הדרך

הזכרת את מישאל ברזילי בתחילת השיחה. מי היו אנשים נוספים שהיו משמעותיים בדרכך המקצועית, שהיית יכולה לקרוא להם מנטורים?

גדי ביטון, לדבריה, הוא אחד האנשים החדשניים ביותר שפעלו בתחום. "יש לו פופקורן של יצירתיות בראש" היא אינה מסכימה עם כל רעיון שלו, אך מעריכה את יכולתו לפרוץ גבולות וליצור כיוונים חדשים. יש שמסכימים, ויש שלא מסכימים, אך כולם מחקים אותו, וזה אומר משהו. לצידו, היא מציינת את ירון כרמל, שאותו היא רואה כאחד המרקידים המקצועיים ביותר בישראל. היא מדגישה את הידע הרחב שלו, את יחסו לקהל ואת היכולת ליצור קהילה סביב ההרקדה.

בנוסף מירי מזכירה את שלמה ממן, אורי ינון, ואבי לוי – אנשים שבנו לאורך השנים תשתיות, מוסדות ומפעלים תרבותיים בעלי השפעה ארוכת טווח: "אורי ינון דואג לכך שיהיה בבאר שבע בית ספר רוקד – מהמקומות הבודדים בהם בית ספר רוקד מתקיים במתווה עירוני. גם אבי לוי, המוכר לנו ככוריאוגרף משכמו מעלה וכמי שיזם והקים את פסטיבל אשדודאנס. אני שמה דגש דווקא על פעילותו להקמת מרכז המחול ולהקות המחול בעיר", אומרת מירי. "ועל שלמה ממן אין צורך להרבות במילים, על כל עשייתו, בתחום המחול והתרבות, שיש בה מידה של תמימות".

ניהול, ריקוד והחיים

כשמסתכלים על שנות פעילותה של מירי, עם הפעילות החינוכית בבקרים, חמש הרקדות ערב בשבוע, השתתפות בהפקה של פסטיבל כרמיאל ושל "קמפ בתנועה" של גדי ביטון, וגם ארגון טיולים של רוקדים – נוצר הרושם שלמירי יש שלושים שעות ביום ועשרה ימים בשבוע.

איך את מספיקה הכל? את רואה עצמך יותר כאשת ניהול, או אשת מקצוע?

מירי: "במשך 25 שנה עשיתי הכל, וניהול הוא שלב בהתפתחות. אני מנהלת טובה – עשיתי את החריש, את 10,000 הצעדים שלי קודם. בניתי משהו שהוא גדול מאוד, ועשיתי זאת בצורה מדודה. כל שנה אני לוקחת רק עוד פרויקט אחד, ממצבת את הפרויקט עם צוות המדריכים, עם לוחות הזמנים, ואז עוד פרויקט. וככה אני גדלה בצורה ששומרת על המקצועיות והשם שלי. היום מרכז הכובד הוא על הניהול. ועדיין אני ממשיכה להשפיע ברמת התוכן.

עם זאת מירי ממשיכה להרקיד, אף שירדה מחמש הרקדות שבועיות ל"שלש בלבד": קאנטרי רמת אביב ג', מרכז שז"ר גבעתיים, וקאנטרי דקל). הפעילויות האחרות: טיולים בחו"ל לרוקדים, פעילויות ארגון בפסטיבלים ומחנות ריקודים – "קמפים". מירי תוחמת שיתופי פעולה לעשרים אחוז מזמנה לכל היותר. "אם עוברים את ה-20%, מאבדים מיקוד ואיזון".

בשנה שבה היא מציינת ארבעים שנות פעילות מקצועית, ומגיעה אל גיל שישים, התרחש גם אירוע אישי משמעותי – נולדה נכדתה הראשונה. מירי מספרת שבתקופה הנוכחית כל זמן פנוי שאינו מוקדש לעבודה מוקדש למשפחה. "איני מרבה להגיע אפילו להרקדות ומרתונים".

סיכום

שמחתי לשוחח עם מירי אקוני, ולהכיר אותה יותר כאדם וכאשת מקצוע. לראות את היקף העשייה – הן המקצועית, והן הארגונית – את התחומים בהם חידשה ופרצה דרך. פירגון לצד ביקורתיות. הרהיטות והארגון. חיפוש האיזונים בין ה"מגירות" השונות שבחייה. אני מקווה שגם אתם נהניתם מהצצה זו אל חייה, פועלה ואישיותה.

אתר האינטרנט של מירי אקוני: https://www.miriakuni.co.il/