המפגש הראשון שלי עם יואב ומירה אשריאל היה בהיותי בת 15 בשנת 1977 כששימשתי מדריכה מחליפה בלהקת המחול בקרית מוצקין. במסגרת עבודתי נשלחתי להשתלמות שלהם בתל אביב.

כאן התחיל להירקם הקשר בינינו. הגעתי עם אימי היקרה ז"ל להשתלמות בביכורי העיתים.

אחת המורות שהדריכה בהשתלמות הייתה קלרה וולני, מדריכה לריקודי אופי ("קארקטר"). יואב ומירה הבחינו בי וביקשו שאעמוד קדימה ואדגים איתה את הריקוד. המחווה גרם לי להתרגשות רבה ובמשך שנים הזכירו לי את האירוע, ואת הערכתם והתרשמותם מהנוכחות המסורה של אימי שלוותה אותי.

המפגש הבא בינינו היה כאשר באתי אליהם כבת זוגו של שלמה ממן. נהגנו להגיע לביתם של יואב ומירה, עם ריקוד חדש שנוצר והיה מיועד להילמד בהשתלמות. תמיד התלוותה לבואנו ציפייה ויראת כבוד לתגובתם והערותיהם המקצועיות.

יואב ייחס חשיבות רבה לקשר בין מילות השיר, הלחן וצעדי הריקוד. אלה אמורים היו להשתלב בפשטות, באופן מקורי עם הגיון פנימי ובהרמוניה מלאה. הוא הנחה להקפיד ליצור באופן הזה. כשאני נזכרת בזה ומסתכלת על מה שקורה היום בתחום יצירת ריקודי העם, אני מבינה מצוין עד כמה חסרה בתחום שלנו דמות של מנטור מקצועי כמו שהיה לנו יואב.

ההשתלמויות נערכו באופן מקצועי מאד. הוקדשה תשומת לב רבה וקפדנית לתוכן ההשתלמות. ניתנה חשיבות לריקודים החדשים שנלמדו על ידי היוצרים השונים. במשך השנים הפכו הריקודים האלה, לקלאסיקות, ובמרוצת השנים חלקם נהיו לנכסי צאן ברזל של ריקודי העם הישראלים.

אהבתי מאוד לבוא אליהם הביתה ולשמוע סיפורים מרתקים על התהוות המחול הישראלי בארץ.

באחד הביקורים מירה סיפרה לי בהתרגשות על הופעתה הבלתי נשכחת של הלהקה הרוסית "בריוזקה" בישראל. אביה התלווה ללהקה כמתרגם לעברית מרוסית. זו הייתה חוויה שנחקקה בזיכרונה לאורך כל השנים.

האשריאלים היו זוג שהיטיב לשלב בצורה הטובה ביותר בין חיים מקצועיים לאלה המשפחתיים. הערכתי מאוד את חלוקת התפקידים שהייתה ביניהם. מירה תמיד הקפידה על אירוח חם בביתם, ויואב הסביר פנים לכולם.

לימים יואב הציע לי להצטרף אליו לעבודה עם להקת המחול חיפה וכמובן שנעניתי בחיוב. הנסיעות הארוכות במונית היו עבורי חוויה נפלאה. הן היו מלוות בסיפורי נוסטלגיה מרתקים, אותם אני נוצרת בליבי מאז. יואב היה איש עבודה נאמן. הוא ביצע את עבודתו במסירות ובכישרון רב.

ביתם היה בית עבורי והרגשתי חלק מהמשפחה. שנים רבות הייתי מגיעה עם ביתי ליטל לקיבוץ שפיים לחברתי רקפת, ביתם של מירה ויואב, לחגוג אירועים משפחתיים וחגים, עם ילדיה המדהימים עומר, שיבולת ואלומה. (השמות מייצגים את זיקתם לארץ) . נחשפתי לאהבה האין סופית של מירה ויואב לנכדיהם שהיו למרכז עולם.

לאורך השנים נוצרה בינינו חברות חמה ואוהבת עם הרבה הערכה ואהבה הדדית. זכיתי לבלות עמם שעות רבות בהרקדות, במרתונים, בהשתלמויות וגם בטיולים משפחתיים.

לאחר מותה של מירה האהובה המשכתי לשמור על הקשר עם יואב שתמיד שמח לשמוע את קולי ("לוסינקה" כך קרא לי) והיה מספר לי שהכל טוב. הוא אף שיתף אותי בהתלהבות משליטתו בקדמה, כשבעזרתו של עומר הנכד נהנה לצפות ביוטיוב בפולקלור רוסי שכל כך אהב.

כאדם אופטימי גם כשעבר לדיור מוגן היה מספר לי שנהדר לו שם, ושהוא מרוצה מאד מהיחס ומהתנאים.

יואב ומירה,שני אנשים יקרים לי מאוד. הם היו זוג מיוחד במינו, עם הערכה והערצה הדדית. היה ביניהם קשר יוצא דופן שגרם לי להתפעל ממנו ומהעשייה המדהימה שלהם שהייתה למפעל חייהם אותו בנו ותרמו תרומה אדירה למחול הישראלי.

אני מתגעגעת לתקופה הנהדרת והמשמעותית שהייתה לי במחיצתם וזו תישאר צרובה בליבי לנצח.