בשנת 2010 הוענק למרכז סוזן דלל פרס ישראל. מנימוקי הפרס: "בעשרים שנות פעילותו בנווה צדק הצליח המרכז להביא לנסיקה של אמנות המחול במדינת ישראל. היוזמות האמנותיות הרבות והמגוונות של המרכז הצמיחו דור חדש של אמנים, יוצרים ומבצעים בתחום המחול האמנותי". כשהוענק הפרס לידיו של יאיר ורדי, מי שהיה הרוח החיה בהקמת המרכז ומנהל המרכז במשך שלושים שנה, היה זה ברור ומובן מאיליו, כי כשאמרת מרכז סוזן דלל אמרת יאיר ורדי.

מרכז סוזן דלל נבנה במימון משפחת דלל הבריטית לזכר בתם סוזן שמתה בגיל 23 בנסיבות טרגיות. הוא נפתח לקהל בשנת 1989 אז גם הכרתי אני את ורדי בהיותי כתבת בעיתון "רוקדים-רוקדים". לימים העמיקה ההיכרות עם ורדי אחרי שהפכתי גם לכתבת המחול של קול ישראל. באותם זמנים של ראשית המפעל המרשים הזה, רוב הציבור לא הכיר כלל את שכונת נווה צדק.

תוך זמן קצר הפך המקום לאבן שואבת לכל מי שעסק או/ו פשוט אהב מחול. על כל סוגיו, נושאיו ורקדניו. סביבו התפתחה כל השכונה.

ורדי היה האיש שתמיד היה שם, לא רק ברעיונות כמו אירועי החשיפה הבינלאומית למרכזי תרבות בעולם, "הרמת מסך", "מחולוהט" ואחרים, אלא פיזית זמין לכל, חי ונושם את המקום ומדביק בהתלהבותו ובחזונו את כל הסובבים אותו.

יאיר ורדי נולד בקיבוץ כפר בלום, ממש עם הולדתה של המדינה במאי 1948. נזכיר שבעת ההיא בן קיבוץ שמבקש לצאת לרקוד הוא דבר יוצא דופן שלא לומר אפילו נועז. כשהגיע לעיר הגדולה הפך במהרה לרקדן בלהקת בת שבע ובהמשך אף יצר כוריאוגרפיות ללהקה.

את הקפיצה הגדולה בקריירה שלו עשה באנגליה, בתחילה בלונדון ובהמשך בלהקת המחול שניהל בעיר ניוקסל. הרעיון של מרכז מחול ייחודי בישראל החזיר אותו לישראל עם רעייתו הרקדנית סטלה פורד. המרכז הפך גם למרכז חייו.

במהלך השנים דחף והתרגש מכל התפתחות במרכז: הקמת הבניין הסמוך לטובת להקת בת שבע, פסטיבל הצגות הילדים על שם ירון ירושלמי, אירועי חוצות רבי משתתפים ומה לא. בכל פעם רעיון חדש, בכל פעם שותפויות חדשות מבית ומחוץ. כשפרש מהמרכז התמנה למנהל האקדמיה למחול בירושלים והמשיך להיות פעיל בעולם המחול.

אלא שלא רבות דובר על חשיבתו המקורית והעובדה שלא נהג איפה ואיפה. זהו ללא ספק אחד הדברים שחשוב להזכיר בהקשר לפועלו של ורדי. העובדה שלא דירג את סוגי המחול. כל מחול אם היה עשוי טוב היה ראוי בעיניו. כך לימים היה פעיל ושותף מלא בניהול האמנותי בפסטיבלי המחולות בכרמיאל. בהיותו האיש ללא הדיכוטומיות, נתן לגיטימציה והעלה בדרגה גם את המחול העממי ולצורך העניין גם את המחול המזרחי (מה שנקרא לעתים במחוזותינו ריקודי בטן). המרכז אף נתן במה למחול הפלמנקו עם פסטיבלי "ימי הפלמנקו" מפעלה של אווה אגמון ז"ל, לזכר בתה רקדנית הפלמנקו עדי אגמון.

ורדי אהב בכל ליבו ומעודו את המחול על כל גווניו וזו הייתה משימת חייו. באחד מהרעיונות שעשיתי אתו עבור רשת ב' של קול ישראל, שאלתיו מה דעתו על התוכניות שנולדו פתאום על מסך הטלוויזיה שלנו כדוגמת "נולד לרקוד", "רוקדים עם כוכבים" וכדומה. ציפיתי לתשובה שתלגלג על תוכניות הריאליטי הללו, אך ורדי ענה בפשטות: "התוכניות האלו עושות לעולם המחול רק טוב. ראי כמה אנשים שלא היו קשורים בכלל למחול גילו את העולם הזה והנה גם לנו יש כיום קהלים חדשים. כל דיאלוג עם העולם הזה מבורך ולוואי וירבו כמוהו גם בהמשך ונזכה לדור שלא ידע את המחול, אך גילה אותו בחדווה".