מבוא: המאמר הזה נכתב בתגובה למאמר מאת ניר אוריאון שהופיע ברוקדים-נרקודה, מס' 112 "שמיטת שמיטות", במיוחד הקטע שבו כתוב: "אינני מוצא שום בסיס לטענה שההנאה והסיפוק שחוויים תוך כדי הריקוד נובעים מלנוע ביחד. לדעתי, הסיפוק שהרוקדים מקבלים נובע מהתנועה עצמה, ולא בהכרח מתנועה המסונכרנת של הרוקדים".

מה משותף לריקודי עם, חתירת צוות ולצעוד בתזמורת במצעד? מה בהם בונה קשרים חברתיים חזקים יוצר תחושת רווחה משופרת? כולם הרי מעורבים בעשיית דברים מסונכרנים ביחד!

קורא של מגזין מקומי "Let's Dance!" המליץ לי על מאמר בגיליון אוקטובר של Scientific American מאת מרתה זאראסקה שכותרתו "תנועה מסונכרנות יוצרת קשרים חברתיים באופן מפתיע בין אנשים -ריקוד, חתירה, ואפילו טפיחת אצבעות מסונכרנת משחררים כוחות עצומים במוח שגורמים לתחושות טובות": https://bit.ly/47nmP6R

הכותרת ריתקה אותי. הכותבת הכירה בכך שבני האדם, לרוב, הם יצורים חברתיים שאוהבים ליצור קבוצות – ממועדוני ספרים וחוגי תפירה ועד לכנסיות ומפלגות פוליטיות. אנחנו נוטים להסתובב עם אנשים שדומים לנו וליהנות ממה שאנחנו נהנים ממנו – ביחד.

עם זאת, מה שנראה שמאמר זה מעיד הוא שכאשר אנו עושים כל מה שאנו עושים בקבוצה שלנו באופן מסונכרן, זה מגביר את תחושת הרווחה, החיבור, השייכות והנאמנות לקבוצה. אם אנחנו לא מכירים היטב את חברי הקבוצה מלכתחילה, הכימיה של המוח והגוף שלנו למעשה מעודדת אותנו להתחבר אליהם.

זה מתחיל בעובדה שגופנו מוצף באנדורפינים כאשר אנו נעים במאמץ. כל מי שרץ, משחק טניס או רוקד במשך כמה שעות יודע את התחושה החמימה והתוססת הזו שאפשר לקבל. נראה שהמחקרים המוזכרים במאמר מצביעים על כך שכאשר פעילויות אלו כללו תנועות מסונכרנות, השפעת האנדורפינים מוגברת.

אם אתה רץ לבד, או רץ בקבוצה שנעה באקראי, האנדורפינים זורמים. אם אתה רץ בסנכרון עם מישהו או עם קבוצה, השפעת האנדורפינים מוגברת! ספורטאים שחותרים עם צוות מקבלים יותר דחיפה מאשר החותרים סולו. רקדנים בקבוצה שנעה יחד מקבלים יותר דחיפה מאשר אלו הרוקדים סולו (לא הוזכר הנושא של לרקוד לבד בבית שלך בזמן שאתה צופה באנשים שרוקדים בריבועי זום). ניסוי אחד במיוחד הראה שכאשר מדובר בריקוד, הסנכרון מגביר את ההשפעות של האנדורפינים הרבה יותר מאשר תנועות דיסוננטיות על הרצפה.

כמו כן, צוין כי פעילות המוח שונה כאשר מעורבות פעילויות מסונכרנות. ניתוח מוח במחקר אחד הראה שפעילות לא סינכרונית הפעילה רק את הצד השמאלי של המוח, בעוד שפעילויות מסונכרנות הפעילו את שתי ההמיספרות של המוח. זה מצביע על כך שסנכרון הוא התנהגות הרבה יותר מורכבת מתנועות פשוטות יותר, ושייתכן שפעילויות מסונכרנות מובילות למחויבות גדולה יותר לפעילות המשותפת.

האחווה שנבנית היא יותר מסתם "אנחנו חולקים אמונה משותפת" (דת) או "אנחנו פועלים לקראת מטרה משותפת" (מפלגות פוליטיות). זה קושר אותנו כקבוצה ללא מילים, ללא מאמץ!

ידוע היטב כיצד גופנו מגיב לקונפליקט ולמצבי לחץ: כאבי ראש, נדודי שינה, כיבים, לחץ דם מוגבר, כאבים בחזה ואפילו  .PTSDתגובות אלו הן חלק מתגובת "הילחם או ברח" של הגוף. אם הגוף והמוח שלנו מגיבים בצורה שלילית ללחץ ולקונפליקט, נראה שהם גם מתגמלים ומחזקים את מאמצינו לבנות גשר ולהתחבר לאחרים. כשאנחנו מסונכרנים – ממש בקצב עם אחרים – אנחנו בונים קהילה טובה וחזקה יותר.

• לואי טאקר היא רקדנית ותיקה ומרקידה באזור סן פרנסיסקו, בארה"ב. בשנת 2017, מונתה כעורכת המגזין "Let's Dance!" (הוצאת פדרציה לריקודי-עם של קליפורניה משנת 1944). הגרסה הראשונה של המאמר הופיעה במהדורת אוקטובר 2020.